איזה כיף. סוף סוף בית עם צחוק של ילדים, בלאגן, ומלאות של בית. נהניתי נורא. גם הילדים. לקחתי אותם מיום שישי בבוקר והחזרתי אותם רק בשבת אחרי הצהריים (ועוד נשארתי איתם עד הערב). אני ממש נהניתי, וגם הם, גם אם לפעמים זה נראה להם מוזר לא להיות הרבה זמן בפינה שלהם בבית.
בלי לחץ, בלי צורך בעזרה, כל הארבעה, והכל תיקתק כמו שצריך. הלוואי והיו חיים איתי במקום איתה. נראה לי שלכולם היה הרבה יותר טוב. אני בטח לא הייתי מתבכיין לה שקשה לי וכו', כמו שהיא עושה. אולי זה עוד יקרה.
בקיצור, חזרתי הביתה אחרי סו"ש מהנה במיוחד.
היא כמובן, אחרי השבת המדהימה הזו, מפריע לה שכולם נהנים כמו שצריך, אז היא חייבת להציק ולנסות לפגוע. מתעלם ממנה, לא רואה אותה מסנטימטר. אני אמשיך בדרכי והיא יכולה להתפוצץ מצידי. מפריע לה שאני מסתדר והכל טוב לי, שהילדים מרוצים איתי, ומסתדרים בלעדיה. ואז היא מנסה ליזום ריבים סתם. לא יעזור לה כלום. לא אתן לה לפגוע, לא אתן לה להציק, לא אתן לה להשפיל אותי. סתם אפס מאופס שלא יודע איך חייתי איתה כ"כ הרבה שנים. לא יודע מה אהבתי בה ומה ראיתי בה. היום מתגלה בה כל הרוע וכל הכיעור שנמצא בה. כנראה דמיינתי כל השנים.
כן, כתיבה כעוסה, שלא מאפיינת אותי, אבל נמאס לי פשוט ממישהי שכל העניין שלה זה לנסות ולגרום רע לאחרים כי היא חושבת שאם יהיה להם טוב אז זה על חשבונה. כאילו לא יכול להיות טוב לאחרים, וזה לא יגרום לה רע. קטע של שליטה מטורף, שלא מצליחה להשתחרר ממנו.
אז זה לא יעזור לה, אמשיך בחיי, ואצור לי חיים טובים הרבה יותר בלעדיה. גם לי, ואם אצליח, אז גם לילדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
