הקונפורמיסט

היום פרודתי (אוטוטו גרושתי) הודיעה לי שהיא מתכוונת לעזוב את העבודה שלה. (כמנהלת בי"ס) כאילו לא מספיק שהיא מתגרשת. לא מספיק שהיא הולכת עכשיו עם בחור בן 21 (!), קטן ממנה ב-15 שנים (!). אז עכשיו היא החליטה שלא טוב לה עם העבודה שלה ואין שום סיבה שהיא תהיה במקום שלא טוב לה בו. זה לא שהיא מצאה עבודה אחרת כרגע, אבל היא חושבת שהיא תמצא...

לא מפסיקה להפתיע. לא נותנת רגע מנוח. תמיד משתגעת יותר ויותר. עד כמה אפשר. כמה הרס עצמי יש לבחורה הזו. כאילו להרוס את המקום היציב האחרון. למה? ומה יהיה עם הילדים. איפוא האחריות. מי יפרנס אותם? רק המזונות שאני משלם (12,000 ש"ח בחודש) הרי לא יספיקו. והיא כבר את כל האשראי בבנק כבר ניצלה (אחרי שלושה חודשים מטורפים של קניות בלתי פוסקות). אין לה אפשרות לקחת שקל אחד נוסף. למה את כל השינויים בעת ובעונה אחת. עוד לא התעכל אחד וכבר רצים לבא אחריו.

הזהרתי אותה. אמרתי לה שאני יודע היכן זה יסתיים. שבתוך זמן קצר היא תמצא את עצמה לבד. לגמרי לבד. גם בלי הילדים. אמרה לי שאני מלוכלך. שאפסיק לאיים עליה. שהיא רוצה לעשות דברים שהיא אוהבת. אמרתי לה שהיא חיה בעולם של פנטזיה. שהיא פשוט התחרפנה לגמרי. שהיא בחורה פסיכית. אמרה לי שאני מרובע. שהיא שמחה שעזבה אותי כי עכשיו היא חיה. שהנפש שלה התאווררה ממני. ושאני לא יכול לעצור אותה יותר. אמרתי לה שאיתי רק התקדמה. שלא הייתה כלום כשהכירה אותי. אמרתי לה שתעשה מה שהיא רוצה רק שתקח בחשבון שלמעשים יש תוצאות ויש מחיר. ושאני אומר לה מה המחיר כבר היום. שלא אתמוך בה ולא ארחם עליה. אמרה לי שכשהיינו ביחד ורצתה להפסיק לעבוד הייתי מוכן לתמוך בה, ולמה לא עכשיו. אמרתי לה: כי אנחנו לא נשואים ואת לא יכולה להיתלות על הצוואר שלי כל החיים. ועכשיו הגיע הזמן שגם את תקחי אחריות.

הלכתי משם. אחרי שבת לא פשוטה, יחד עם הילדים, ולמרות הדיכאון שבו הייתי נתון, הצלחתי לצלוח אותה לא רע. בחיק החמים של המשפחה. יחד עם הילדים ועם סיוע של ההורים שלי. היה בסדר. הילדים נהנו, ואני הרגשתי יותר טוב. אז בסיום השבת הזו, היא חוזרת לה בשמונה וחצי בערב הביתה, אחרי שהילדים מחפשים אותה והיא לא עונה. שכחה את עצמה אצל החבר, הילד, שלה. מתנהגת כמו ילדה מפגרת. וכשהיא מחליטה להרוס, כושר ההרס שלה פשוט בלתי נלאה. כנראה שהיא חייבת להגיע לתחתית הכי עמוקה. לא מבין למה. כנראה חלק מהשיגעון שלה. הבעיה שכל מי שמסביב ישלם את המחיר של השיגעון שלה. הילדים, אני...

לא מתכוון הפעם לתמוך בה ולא מתכוון לוותר לה. אם היא תיפול, לא ארים אותה, אלא להיפך. אם ארגיש שהילדים נפגעים ממה שקורה. שהיא לא יכולה לכלכל אותם, אפעל לקחת אותם אלי. שהיא תשלם את מחיר השיגעון.