אז כמו שהיא הבטיחה, היום בצהריים היא התקשרה אלי והודיעה לי שהיא עזבה את העבודה. יוצאת לחל"ת, וקיבלה אישור מיידי. איך הדברים מתבצעים אצלה מרגע נצנוץ הרעיון ועד קבלת ההחלטה והביצוע המיידי. לא סתם התרגזתי ביום שבת כי לפי איך שהיא אמרה לי את זה ידעתי שזה לביצוע מיידי.
אז למרות שאמרתי לה שזה לא מעניין אותי, ושתעשה עם החיים שלה מה שהיא רוצה (ובזה הסתיימה השיחה בינינו), אחרי השיחה ממש הרגשתי דפיקות לב. הבחורה לא מפסיקה להפתיע. איך היא מצליחה לפרק את כל המערכות של חייה בהינף אצבע. פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש. ואיך היא תשרוד חודש אחד בלי משכורת, אין לי מושג. כי חוץ ממזונות, אין לה שום מקור הכנסה אחר. היא חושבת שתמצא בקלות עבודה אחרת. הלוואי. אבל מה אם לא...
מאחר ואין לי שום השפעה ממשית עליה, החלטתי פשוט להסתכל על הדברים מהצד. אין לי כל כוונה לתמוך בה או לשמש משענת אם הכל יתחרבן לה. פשוט אביט, ומה שיהיה יהיה. אני רק אהיה שם אם יהיה צורך לאסוף אלי את הילדים. לא יותר מזה.
חשבתי שהמעשה שלה הוא לא רק לא אחראי אלא גם חצוף. היא יכולה לעשות את זה רק בגלל שאני קיים. זה גם מראה עד כמה היא מרוכזת רק בעצמה ומתפרקת בקלות מהאחריות שלה. איך זה שהיא יכולה להפסיק לעבוד, ללא כל מחשבה על איך תפרנס את ארבעת ילדיה, בעוד היא דורשת ממני לשלם לה מזונות בסכומים כאלה גבוהים כדי שהילדים לא יפגעו ולא תפגע רמת החיים שלהם. גם לי היה יותר קל אם הייתי צריך לשלם לה סכומים יותר נמוכים ואולי לעבוד פחות או לעשות דברים אחרים עם עצמי. איך לצד הדרישות האולטימטיביות שלה היא מרשה לעצמה כזו חרות, שלא לומר הפקרות. נראה שהאגואיזם היה טבוע בה כל כך עמוק, שהוא ימשיך ללוות אותה עד סוף חייה. כך היא הייתה כל חייה, ורק אני לא ראיתי את זה כאשר היינו יחד, ואהבתי אותה.
ימים לא פשוטים, אבל אני אמשיך לנשום עמוק, להתמודד, ולבנות את חיי מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
