הקונפורמיסט

הולך ומסתיים לו שבוע מוזר, מורכב, מסובך, ומלא תחושות. מעברים חדים והכל בעירבוביה. הקלה על סיום של פרק, יחד עם מועקה על אותו סיום, ותחושות של עצב, ושמחה מתערבבים זה בזה.

מקבל הרבה תמיכה וחום מסביב. מחברים בעולם האמיתי וגם הווירטואלי. אבל לא מרגיש שהיא ממש חודרת. נעים לקבל אהבה וחום ופרגון, אבל איפוא שהוא נוצרה מין קליפה קשה שעוטפת את הבפנים. ואני יודע שרק אני אוכל לפצח אותה, כדי שהקרניים החמימות של כולם יוכלו לחזור ולחדור פנימה.

ובשביל זה אני צריך ללכת מכאן רחוק. למקום אחר עם אוויר אחר, ושמיים אחרים, רחוק מהרעש ומהבלאגן שאופף אותי. רחוק מהסערה התורנית אליה היא מצליחה לשאוב אותי שוב ושוב. במין לפיתה רבת עוצמה שכאילו בלתי ניתן להשתחרר ממנה.

קבלתי אתמול בדואר את תעודת הגירושין. ביה"ד הרבני עבד מהר בצורה שלא מאפיינת אותו. הפתיע אותי. הסכלתי על המסמך שחתם פרק שלם בחיי. קראתי שוב ושוב את האותיות השחורות על הנייר הלבן, אליו שודכה תמונתי. מסתכל ויודע שזה הסתיים. אמנם הסתיים כבר לפני הרבה זמן. אבל יש משהו בתעודה הרשמית שנותן לזה גושפנקא סופית.

ומוזרה ההתמודדות הזו עם הסיום. לדעת לקבל אותו לדעת שהוא כאן וסופי ודי. גם לסיום יש נוכחות משל עצמו. בפנים. יש איזו פינה שם הסיום הזה נשאר נוכח. ותופס את מקומו לצד סיומים אחרים שהתרחשו בחיים. חלקם קטנים שתופסים פינה זעירה, אם בכלל, וזה הגדול שתופס לו נפח משל היו לו חיים משל עצמו.

ואיכשהו צריך לדעת להקטין את הנפח שלו, ושיתפוס רק את המקום שמגיע לו בתור סיום, ושיאפשר להתחלות חדשות להיכנס פנימה. לדברים אחרים שיגדלו וידחקו את מקומו של הסיום, עד שנפחו יהיה קטן מספיק כדי שלא יפריע ולא יחנוק את הדברים האחרים הטובים שצריכים להתמקם להם. ואני יודע שהוא עוד ישלח מדי פעם זרועות שחורות וארוכות וילטף לו את ההתחלות החדשות, והצעירות שלא מכירות אותו, שירעיד אותן ויעביר בהן איזו שהיא צמרמורת שאופיינית לפגישה של יצורים מעולמות שונים. אבל אני גם יודע שהאור שיכנס ידחק אותו ויצר את צעדיו, עד שההתחלות יהפכו גם הן לוותיקות, וכבר לא יפחדו ממנו, עד שהשפעתו תפוג כליל.