חזרתי אתמול מהחופשה ביוון. הנסיעה הזו לבד הייתה אחת החופשות הטובות שהיו לי. היכולת הזו להיות רק עם עצמי, בלי הפרעות ובלי הסטה של המחשבות עשו לי טוב. כנראה שאני צריך להתרחק מהאירועים כדי שתהיה לי היכולת לראות אותם מרחוק, לעבד אותם ולחשוב עליהם כמו שצריך. הריחוק הזה איפשר לנקות הרבה רעלים החוצה. את כל הסיום עם גרושתי, את הסיום עם האחות, ובכלל לחשוב איך ומה אני רוצה לקחת איתי להמשך. וכשאני מסתכל על הדברים אחורה, אז אני יודע שעברתי בחמשת הימים האלה תהליך של ממש. ביום הראשון עוד הנחיתה למקום חדש, הטיול לפיראוס, הארוחה במרינה, והניקוי של העבר. עוד המשיכו להגיע טלפונים, וסמסים מגרושתי, שכהרגלה ניסתה מרחוק להפריע ולהעיב על החופשה. היכולת כבר ביום הראשון להתנתק ממנה, ולשים את המחסום כדי שלא תוכל לחדור למקום שאליו ביקשתי ללכת, איפשרו לי את ההמשך.
ולאט, לאט, אחרי כל יום שעבר, החלה השלווה הפנימית לחלחל ולתפוס לה אחיזה בתוכי. מתמזגת עם ידיעה נהדרת שמה שהיה לא יהיה עוד. ומעכשיו רק טוב. וביום רביעי שכרתי רכב כדי לצאת מאתונה. נסעתי לאורך חופים נפלאים, ומפרצים מדהימים. הסתכלתי על כל היופי של הים והטבע והשקט. ואחרי הצהריים של אותו יום בחוף של לוטראקי, לבד, בלי טלפון, עם הספר שנתנה לי במתנה זו שנכנסה בסערה לחיי רק ימים אחדים קודם לכן ממימד אחר, חילחלה וקנתה לה אחיזה ההבנה והידיעה שהטוב בחיי מתחיל בי, ושזה אפשרי לא לתת לאף אחד להפריע או לפגוע בטוב הזה, ואם אדע לשים את עצמי במרכז של חיי, ולעשות טוב לעצמי, אז יהיה טוב גם לכל מה שסביבי. והרגשתי נפלא עם עצמי ושלם ויודע שכל מה שעבר שייך באמת לעבר, ואילו בעתיד שאותו אצור מחכים דברים חדשים יפים ונפלאים ובעיקר הרבה אהבה, שלי את עצמי, שלי את אחרים, ושל אחרים אותי.
וכשחזרתי למכונית, חיכתה בטלפון הודעה ממנה וידעתי שזה שייך לשינוי הטוב הזה שמתרחש. וכך בחזרה לאתונה, בכביש ההררי לאורך הים, אפשר היה להתבשם מהתובנות של היום המדהים הזה.
ועם זה חזרתי לארץ.
וגרושתי שמהרגע שחזרתי לא מפסיקה לנסות ולריב, לאיים, ולצעוק, ולא מבינה איך היא לא מצליחה להוציא אותי משלוותי. ממשיכה בדרכה הרגילה, כי הטוב שלי באיזו שהיא דרך תמיד מאיים עליה ועל שלוות נפשה. ואני מסתכל עליה וחושב בתוכי כמה חבל שזו הדרך שהיא בוחרת תמיד, ולא מצליחה לייצר בתוכה איזה שהוא מקום של איזון. ובוחר להיות נוכח עם ילדי האהובים, עד לאותו שלב שבו אני מרגיש שדי ועדיף להמשיך לדרכי ולהתנתק מהנוכחות שלה שמנסה לפגוע בכולם, ולא מבינה כמה היא פוגעת קודם כל בעצמה.
ובערב היא הגיעה. זו שהייתה נוכחת בראשי כל השבוע, ואירחה לי חברה נעימה במחשבותי. והיא הייתה מדהימה, ומסעירה ונפלאה, וכל כך אכולת ספקות ורגשות אשם. ואני יודע שהיא זו שפתחה לי את הדלת לעולם אחר וטוב שלא הרביתי לדרוך בו. עולם שלציניות אין בו נחלה אלא לאמת ולאהבה. ודרך הדלת הזו כבר נכנסתי ועברתי לעולם אחר. העולם שבו אחיה מעתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
