הקונפורמיסט

יושב במשרד הפנים ומחכה שיכינו דרכונים חדשים לילדים. שני הגדולים יטוסו בעוד כשבועיים עם ההורים שלי. חופשה קצרה בטורקיה. אוורור וגם קצת כיף עם סבא וסבתא. מעיין בדרכונים הישנים. בתמונות הישנות שלהם, בחותמות הדהויות. ונזכר בנסיעות שנסענו איתם. זכרונות קצת שמחים וקצת מכאיבים. עם הגדול נסענו הרבה. כשהוא נולד המשכנו כאילו שום דבר לא השתנה. הוא היה תינוק מקסים ונהנינו איתו מאוד. אחר כך נולדו הבנות, והעסק נעשה יותר מסובך. הנסיעות איתם התמעטו והיעדים התקצרו.

ועוד מספר ימים אני אטוס איתה. עם האהבה החדשה והמדהימה שלי. ויחד נצבור חוויות חדשות, שיהפכו אחר כך לזכרונות נעימים. האם הם ירפאו את אלה הקיימים? או שיערמו עליהם וידחקו אותם מטה? או אולי רק יאספו, יצטרפו ויתערבבו להם למין ים של זיכרון. ומדי פעם יחליט זכרון כזה לצוף לו. בדרך כלל כשאתה הכי לא מוכן לקראתו. ואולי הזכרונות עורכים להם מין אסיפת זכרון כזו, שבה הם מחליטים מתי כל אחד יצוץ. יפתיע, ינעים, יעציב. ומה בדיוק התפקיד של כל אחד? ואיך ומתי הם משתנים לנו? כאלה שהיו שמחים והיום הם קצת עצובים, ומחר יהפכו לדהויים, ואולי מתי שהוא גם יעלמו.

ואיתה, הזמן הופך להיות נזיל. ממש מין מימד רביעי. כזה שאפשר לנוע בו. חודש שמתמלא בחוויות של שנתיים. טיסה לעבר, רחוק, עתיק, לא מוכר. וידיעה מוצקה של מה שיקרה. ולפעמים חושב שאולי הכל תעתוע של המח. מין תעתוע כזה שנגרם מאהבה בעוצמה כזו. מנסה להסתכל על הדברים בעיניים פקוחות. ולא יכול להתעלם מכל הקסמים שהתרחשו: ההיכרות, הנסיעה שלה והחזרה המהירה, הבית ממול, הילדים. וגם מכל הקסמים הקטנים שבדרך. לפעמים מספיק שמישהו מאיתנו רק יאמר משהו, ומיד הדבר מתייצב לנגד עינינו. לפעמים אפילו מפחיד ממש. ומרגיש שהכל אמיתי. הכל כאן וקיים.

מיני עונת נסיעות. רק שכולם יחזרו בשלום...