ביום ראשון בלילה טסים. כבר יש כרטיסים, מלון, רכב, מסלול, פגישות, והמון פרפרים בלב.
רק לפני חודש היא נסעה כשלא היה בטוח מתי תחזור. והנה אחרי שבוע חזרה. עבר חודש ואנחנו נוסעים. נוסעים יחד. לאותו מקום ממנו חזרה. ומה עבר בחודש הזה. וואו. נוסף לכל ההתחלה, הזוגיות החדשה שנבנית לה, האהבה המדהימה וכל הקסמים שמתרחשים, ההתארגנות שלה, והסיום, אז גם הקמנו עסק חדש. עסק של ממש. והכל קרם לו עור וגידים כל כך מהר. מהר כמו ההתאהבות. החברה קמה, הפגישות התקיימו, התוכניות גובשו, הקונספט התפתח, היועץ אישר, והנה אנחנו נוסעים לחו"ל כדי לבסס את ההתחלה. להיפגש, לבדוק, לסכם.
והחלום מתגשם לו מול עינינו. הרבה אמונה, מוטיבציה בשמיים, ושוב הכל קורם לו עור וגידים. אתמול כשנסעתי איתה יחד למשרד אמרתי לה שאחרי שהחלומות שהתחלנו לחלום יתגשמו, שאחרי שנחיה יחד עם כל הילדים, והעסק שלנו כבר יפעל ויכניס לנו את מה שחשבנו, נוכל להגשים גם את החלומות הבאים. להשאיר את המשרד רק לדברים שבאמת רוצים ועושים כיף, לפתוח מסעדה קטנה שיהיה איפה לבשל ולארח, ולכתוב. הרבה לכתוב.
והכתיבה, אהבה משותפת שחיברה בינינו, גם היא חלום משותף, וגם ההגשמה הבאה. היא נתנה לי לקרוא בספר שלה. זה שכבר צריך לצאת. זה שהיא כל כך פוחדת משום מה להוציא. והיה לי כל כך כיף לקרוא שם. אהבתי את הכתיבה שלה, והרי בכלל התאהבתי במילים שלה עוד לפני שבכלל פגשתי אותה. אני יודע שאחרי שתרגע מהסיום שלה, ותחזור לה האנרגיה המתאימה היא תסיים את מה שהיא צריכה והוא יצא. ויצליח. והיא קראה את שלי. את חמשת הפרקים הראשונים שכתבתי. היא הראשונה והיחידה שקראה. לא גרושתי (שאותה כנראה לא עניין שום דבר שקשור בי), ולא אף אחד אחר לא קרא. והפרגון שלה היה מדהים. מדהים כמוה. "זה בסט סלר" היא אמרה. "אתה חייב להמשיך. אתה כותב מדהים" פירגנה. וזריקת העידוד הזו, זה כל מה שהייתי צריך, כדי לפנות מקום בלב להמשיך את הספר. שבוע. זה כל מה שאני צריך. שבוע שקט לכתוב. שאוכל לקום בבוקר, לשבת על המחשב, ולכתוב. כי הדברים יושבים בפנים כבר הרבה זמן. צריך רק את השקט כדי להוציא אותם החוצה. וגם האהבה הזו שנותנת מרחב ליצירה. מאמינה. מגדילה. כנראה שכבר בסוכות, אוכל למצוא את הזמן הזה ועוד חלום יהפוך למציאות.
ובינתיים גם כל הדברים הקטנים ממשיכים להתרחש כאילו לפי תכנית אב שמישהו הגה. הקרבה הזו, בית מול בית, עושה לנו המון טוב. אחלה שכנים אנחנו. אפשר תמיד לקחת משהו שחסר אחד לשני (איזה תירוץ נפלא שאף פעם לא נגמר). ואתמול בערב כשבאתי לקחת את הכלי שנשכח אצלה, כבר הייתה מוכנה הארוחה. הזמנה מנומסת שהפכה לערב כייפי. גבינות, יין, צחוק. השתובבות עם הבת שלה, המדהימה (שאיתה זו ממש אהבה ממבט ראשון). "עם אף אחד היא לא ככה" היא אומרת עליה. וזה נורא מפתיע כל מה שקורה איתם. הקשר המהיר שנוצר עם שלה ושלה עם שלי. עולה על כל הציפיות. והטוויסט המפתיע על השמועה שמישהו מהמקום שלי שהתגרש כי יצא מהארון. כל כך צחקנו. וחשבנו שזה אחלה טוויסט. כי ירחיק כל מיני סקרנים וגורמים לא רצויים. וגם שלה לא ילחצו מהחברות הזו שנוצרה עם השכן הגיי. רק מעניין מה יקרה כשיחליט לחזור לארון...
וגם החלום הזה מול עינינו. וכבר המילים נאמרות והמחשבות נהגות. כי רואים את העתיד הזה. עוד שנה, עוד שנתיים, אבל רואים: בית גדול, המון ילדים, חיים משותפים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
