הקונפורמיסט

נס. רק נס יעזור לנו, חשבתי בליבי, עוד בטרם נכנסה למכונית. יושב ב-16:30 במרכזה של עיר, וממתין שהיא תמצא חולצה לבת שלה, ואלי משהו לבן שלי. ב-17:40 הטיסה, ואין לנו ממש מושג היכן בדיוק נמצא השדה. ואנחנו עדיין במרכזה של העיר שנכנסנו אליה לראשונה חצי שעה קודם לכן. וכבר הרצתי בראש את התסריטים האפשריים. וחשבתי שזה בכלל לא נורא יהיה אם נאחר את הטיסה. כי ככה אולי נרוויח עוד יום יחד. ובטח לא נצא מהחדר בבית המלון. איזה כיף. ואז היא נכנסה למכונית. "לא מצאתי כלום, רק איזה שתי שרשראות". ואז שוב אמרתי, הפעם בקול: "רק נס יעזור לנו להגיע לטיסה בזמן", ובלב כבר השלמתי עם האפשרות האחרת - שהוא לא יתרחש (ואולי איזה נס אחר). והיא מסתכלת עלי, ואומרת בקול הרגוע שלה: "למה מונשרי? למה ככה? אתה יודע שאתה איתי", ואיך שסיימה זרחה לה קשת ענקית בשמים. "בטח עכשיו תאמרי לי שזה הסימן שהנס יתרחש" אמרתי. והיא לא השיבה. רק שתקה, ונתנה לי להבין שאולי כדאי לחזור ולהאמין. ובלי gps, רק נהיגה נכונה לפי מפה מדוייקת, הגענו בתוך עשר דקות, החזרנו את הרכב השכור, וב-17:00 כבר שתינו קפה במזנון אחרי צ'ק-אין. "אתה רואה" אמרה לי, "סתם נלחצת".

וכל הנסיעה הזו הייתה נס אחד גדול. המון פגישות. נסיעות ארוכות. ובין לבין גם זמן לעצמנו. "יש לי הרגשה שנגלה משהו נוסף בנסיעה" אמרה לי עוד לפני שנסענו. "נגלה את עצמנו" השבתי לה. וכשישבנו במסעדה התאילנדית על גדת התעלה בעיר העתיקה והאנרגיה זרמה בנינו, הסתכלתי עליה, חצי פניה מוארים באור הנר המרצד, והרגשתי. הרגשתי את הנקודה הזו בזמן שהתודעה מתחדדת. ידעתי שהבחירה בה היא הבחירה הנכונה. שזו לא סתם אהבה. שהחיבור הזה מיוחד ונכון. ושתי דמעות שקופות של התרגשות נקוו בקצות העיניים, והתגלגלו להן על הלחיים. והיא הסתכלה, וראיתי אצלה את הידיעה ואת ההתרגשות. ונדמה לי שגם את הדמעות.

ובנומבר כבר נפתח חנות ראשונה, ואולי עוד אחת באותה עת. שם באותה מדינה. וכבר בנסיעה הארוכה בין הפגישות, ביום שבו גמענו 600 קילומטר, היא הקריאה לי מודעות בשפה מצחיקה שמתארות בתים מקסימים למכירה. והמשכנו לחלום. כי ראינו שמה שחלמנו רק חודש אחד קודם לכן, כבר מתרחש. והרגשנו חופשיים לחלום גם את החלומות הבאים.

וביום שישי משהו מהקסם קצת נגמר. ונפרדנו, כל אחד למציאות שלו. ושוב צפו להם הקשיים. וקצת כאבים וחוסר אמונה. אבל כל כך חזק החיבור שנוצר, שפגישה קטנטונת, בחסות תירוץ שחוק, כבר הרגיעה והסדירה את הכל. ועוד מעט ניפגש שוב. ומחר כבר נתחיל לעבוד במרץ כדי להפוך את הכל לאפשרי. את החלום למציאות.