הקונפורמיסט

עכשיו מגיע השלב של העבודה והמחשבה. איך לעשות את הדברים כדי שיצליחו. אחרי הנסיעה המוצלחת, מכל הבחינות, מגיע השלב של ההוצאה לפועל של הדברים.

ותוך כדי יש את הדברים הנוספים שהופכים את כל החוויה של היצירה של משהו חדש לנעים הרבה יותר. היא התמקמה לה במשרד שלי. יש לה חדר לידי. וזה נעים כל כך לדעת ולהרגיש שהיא נמצאת כל כך קרוב. ואתמול, יום שלם יחד. היא בענייני העסק החדש, ואני בעבודת המשרד הרגילה. יוצאים ובאים, מדברים בטלפון, נפגשים עם אנשים, וכל אחד כאילו בענייניו. אבל יודע שהיא נמצאת רק מעבר לקיר. ומדי פעם רואה אותה, מדבר, מרגיש. חשבנו בהתחלה שזה יפריע. שמה שיש בינינו יפריע ליכולת שלנו לעבוד. שלא נוכל להתרכז. אבל זה לא קרה. אפשר היה לעשות את הדברים יחד עם ההנאות הקטנות. ארוחת צהריים במסעדה הקטנה מתחת למשרד, סיום של הערב בטאפאס בר שאני אוהב, וחזרה יחד אלי הביתה.

לפעמים כשאני איתה זה מרגיש קצת כמו חלום. איך יכול להיות שהכל נראה כל כך מושלם. לפעמים מרגיש אפילו שהזמן נעצר. כאילו שהזמן שלנו הוא מין מימד זמן מיוחד. שבו החוקים הרגילים של הזמן לא ממש עובדים. קראנו הבוקר על התכנית ששודרה אתמול בערוץ 2 (ולא ראינו) שכולם מתגרשים. וחשבנו יחד, שאם היינו מכירים לפני 15 או עשרים שנה, והיינו מתאהבים, לא היינו מתגרשים. ולפעמים זה עושה לחשוב, איך באמת אפשר למצוא את האדם האחד הזה שאתה רוצה לחיות איתו. את השותף האמיתי לכל החוויות שלך בחיים. ונראה שאין לזה תשובה אחת טובה. כנראה שצריך גם לא מעט מזל, וקצת קסם כדי שהדברים יתרחשו. כמו הקסם של ההיכרות שלנו. המקריות המדהימה הזו שיצרה את המפגש בינינו. ועדיין זה נראה כמו קסם, וגם מרגיש ככה, למרות שאני יודע שזה הכי אמיתי שיכול להיות. כי המציאות שנוצרת יום אחרי יום ממחישה את האמיתות שמאחרי הקסמים.