הקונפורמיסט

באו לנו מוקדם החגים השנה. המשך ישיר לחופש הגדול שהפעם היה ארוך במיוחד. חופש ראשון שאנחנו יחד, באותו בית עם כל הילדים. התמרונים הזכירו את התמרונים של הצי האמריקאי באוקיינוס השקט. אלא שהפעם נוסף לזה מימד נוסף. באיזה תעתוע מוזר של גורל הפכנו, הסופרת ואני, לבעלים ומנהלים של מכבסה. כן מכבסה. לא ארשום את הפרטים כי הסופרת לא אוהבת שאני כותב על החיים שלה ועל כל מי שקשור אליה (ואני מכבד את זה), אבל אומר רק שמדובר בעסק משפחתי שבגלגול מוזר נאלצנו בתוך ימים ספורים לקחת אותו על עצמנו, להחליף את צוות העובדים, ולהתחיל לנהל אותו בעצמנו.

אז היום אנחנו כבר יודעים מהיכן שוכרים מכונות ואילו מכונות קיימות בשוק, כבר נפגשנו עם איש אחד שרצה שנהיה איתו ברשת וסיפר לנו את כל תולדות הכביסה בישראל, בדקנו מחירים, השוונו, שינינו, יעלנו, דיברנו עם אנשים, חלקם נחמדים חלקם פחות, הדרכנו, הסברנו, העלנו רעיונות, פסלנו, העלנו חדשים, תמחרנו, ערכנו חישובים, בדקנו הוצאות, תכננו תכניות, והנה יש לנו מכבסה ועוד עיסוק שדורש מאיתנו לא מעט שעות ביממה ודאגה נוספת נוספה לסל הדאגות המלא שלנו בלאו הכי.

מסתבר גם ששנה חדשה מביאה איתה כל מיני שינויים שלא חשבנו עליהם. שינויים בשעות של חוגים, בימים של אימונים, בשעות אפס של בית ספר וכו', והנה שוב האקסית מתחילה לטרטר על ימי הראיה, שינויים, החלפות, הסעות ומה לא. האמת שאין לי בכלל כח לדבר איתה על נושא כלשהו. הפער בינינו רק הולך ומתרחב עם הזמן. לא מצליח להבין איך בעבר הצלחתי לחלוק איתה חיים, ומה לא ראיתי אז שאני מבין היום. פערים כל כך גדולים בשאלות של חינוך, של ערכים, של מותר ואסור, שלפעמים אני צריך להחזיק את עצמי חזק בשביל לא להתפוצץ. והדבר שהכי מוציא מהכלים הוא חוסר האונים. חוסר היכולת להשפיע באמת על מה שקורה כשהם אצלה. ולא עוזרות השיחות, הדיבור הרגוע, ההסברים, הכעס, הצעקות, האיומים, הויכוחים, היא תמיד תשאר בשלה. לא משנה מה אעשה, ישארו חוסר ההתייחסות לצרכים שלהם, העונשים המופרעים (שאני לא מצליח להבין מהיכן הגיעו כי לא היו קיימים כשהיינו יחד), הצעקות, הקריזות, הרמת הידיים, ומה שמשגע יותר מהכל - חוסר היציבות הנפשית. הפערים בין האם האוהבת והמשקיעה, במיוחד בימים שהיא רוצה לפצות על התנהגות קודמת, ובין האם המזניחה והמתעללת.

חגי תשרי היא תקופה בה הכל מתרכז. יש יותר מהכל. יותר אינטראקציה בין אנשים קרובים, יותר חופש, יותר משפחה, יותר אוכל, יותר הוצאות. אולי נצליח גם להכניס לתוך כל הפאזל הזה גם חופשה קצרה. אנחנו בונים על סוכות הראשון. אמנם רצינו להישאר לבד בבית, אבל ברור לנו שאם נישאר כבר ימצאו חלק מהילדים את הסיבה להגיע אלינו ולכן אנחנו חייבים לנסוע לאנשהו. גם לנו מגיע קצת זמן לבד. אנחנו ממש צריכים את זה. למלא קצת מצברים. גם אישיים וגם זוגיים. יש לנו משימות גדולות לפנינו, והשנה רק התחילה.

הגדול אצלי כבר יותר משבועיים. חזר לבית הספר שלו, וכאילו לא עזב. רגוע יותר, פחות לחוץ ומתוח. הולך לבית הספר ברצון. הקטנות שפירגנו למעבר שלו, מתחילות לגלות סימנים גוברים והולכים שהם רוצות גם. אין פלא. העליות והירידות שם הופכות להיות קיצוניות יותר ויותר וגם בירידה מה שקורה שם מזכיר יותר את קן הקוקיה מאשר בית נורמלי. אף פעם היא לא הייתה באמת שפויה אבל זה הולך ומחמיר. הם לא רוצים לחזור אליה כשהם אצלי, ועושים את זה מחוסר ברירה. וגם אז מתקשרים, לפעמים כמה פעמים ביום, שהם רוצים שאבוא ואקח אותם.

יש ימים שהרגשת חוסר האונים קורעת. אתמול זה הגיע שוב לשיא. היא תמיד מוצאת את הפרובוקציות הכי מטומטמות לעשות. לא אכפת לה כמה זה פוגע וכמה זה חוזר אליה כבומרנג. והילדים חכמים. הם יודעים איזה תרגילים לעשות לה כדי להרחיק אותה ואת הפגיעה שלה. הגדול התקשר לספר לי בלילה מה היא עשתה לו ואני חשבתי שאני מתפוצץ. בסוף הוא אמר לי שנעל את דלת החדר שלו כדי שלא תוכל להיכנס שוב ולהציק לו.

לא מצליח להבין איך היא לא רואה איזה ילדים מדהימים הם. איך אפשר להוציא מהם כל כך הרבה טוב והנאה. למה היא לוקחת את הדברים רק למקומות רעים. ואיך היא לא רואה איזה מחיר היא משלמת בגלל זה. האמת שמה שמטריד אותי זה לא המחיר שהיא משלמת אלא המחיר שהם משלמים. איזה אנשים הם יצאו אחרי שיגדלו איתה, איזה הורים הם יהיו וכמה עמוקים החריצים שהיא חורצת בהם. אני עושה כל מאמץ לחפות, לשמש משענת ולתת להם את הבסיס האוהב והשומר אצלי, אבל אני לא יכול להיות שם כשהם צריכים. זו הרגשה נוראית לדעת שמישהו פוגע בילדים שלך ואתה לא יכול באמת לעזור. התקווה שלי היא שהתהליך שחזיתי באמת יתרחש, והמעבר שלהם אלי יתרחש בקרוב. הגדול הגיע אלי מהר משציפיתי, ולשמחתי זה עבר חלק ובלי יותר מדי מלחמות. אני מחכה לבאים בעקבותיו. אני רק מקווה שזה יתרחש בקרוב ורק בשביל לחסוך להם עוד שנים של התמודדות עם אמא לא ממש שפויה. מגיע להם חיים טובים יותר.

לחיצת היד שלשום בערב בחניה סימנה אולי את סיומה של ההתחלה. אותה התחלה מפחידה שכל כך התכוננו אליה וחששנו ממנה. לחיצה איתנה שסגרה את המעגל של ההיכרות בין הנוכחיים והאקסים שלי ושלה.

התחלה כמו הרבה התחלות אחרות החלה בצעד מהוסס ולא בטוח, מעבר איטי ומדורג של דברים וחפצים שאט אט נדדו יחד איתי לבית הגדול. הרכב שהתקלקל ושבת למשך שבוע היה סיבה מצויינת לקבע את ההשתקעות שהחלה לפני זמנה המוצהר, וכל תכניות המגרה שנשלפו, מוכנות ליום פקודה פשוט פעלו הרבה מעל למצופה.

חדשיים אחרי ונראה כאילו הדרמה הגדולה מאחרינו. פחדים, חששות, התרגשות, התרגלות. כבר אפשר לרשום הצלחות קטנות בהרבה מקומות. לכולם יש את הפינה שלהם בבית הגדול. איזה פרויקט זה היה. החדרים עוצבו, הקירות נצבעו, הוילונות נתלו, מיטות הורכבו, מזרונים, שידות, שולחנות, והרבה סחיבות. וואו כמה סחיבות. אבל ההרגשה שכולם בסוף קיבלו את מה שרצו ובעיקר את השקט, הבטחון וההרגשה שזה הבית שלהם היה שווה הכל.

וכמו שקרה תמיד הרי בגזרת האקסית הדברים לא יכלו לעבור בלי שהיא תיזום את הסערה מהכיוון שלה. צלצול טלפון בסיומה של שבת רגועה, ימים לפני המעבר, בישרה שהם מצאו בית ובתוך שבוע עוברים. ואת מה שאנחנו תכננו וארגנו במשך שבועות, חשבנו, פחדנו, התייעצנו, הכנו, היא ביצעה בתוך שבוע. סיפרה לילדים, רשמה אותם לבית ספר חדש, רבה, צעקה, ארזה, הובילה, ובתוך שבוע עקרה אותם ממקומם ולקחה אותם מרחק חצי שעת נסיעה, ושנת חיים, מהמקום בו היו.

"הרי ידעת שזה יקרה" אמרה לי הסופרת אחרי שהתעשתה מההלם שבו היינו נתונים, "חזית בדייקנות מלאה גם את לוחות הזמנים עוד לפני שהיא הודיעה". יותר מדי שנים חייתי איתה, והיום אני יודע לחזות בדיוק מירבי את צעדיה. וכך לא נותר לנו אלא להתמודד עם הכאבים של הילדים, הסערות וחוסר היציבות שהיא גורמת להם. בשקט, עם המון סבלנות ואהבה, הפכנו את הימים שלנו לנקודת העוגן היציבה שלהם. כל כך יציבה שהם, בדרכים שילדים יודעים למצוא, מנסים להרחיב אותה.

ייצוב המקום שלנו בחיים שלהם כלל גם את המפגש שלה עם הסופרת. כניסה לבית שלנו, והילדים שמראים לה בשמחה לא מוסתרת את החדרים שלהם. אולי את ההבנה שלה שהיא חייבת לשמור על שפיות ולייצב להם גם את המקום שלה אחרת יש להם ברירה. יש מקום אחר שהם קוראים לו בית ומרגישים בבית. ומבלי שניסינו ליצור תחרות היא כבר נכנסה אליה. ואם הילדים ירוויחו מזה קצת יותר יחס מהכיוון שלה אז דיינו. את מה שחסר בפיזי שלהם אנחנו ממילא משלימים: בגדי בית ספר, נעליים, מחברות וכל מיני דברים קטנים של תשומת לב שהיא משום מה לא מגיעה אליהם. ונותנים את מה שיכולים גם בנפשי. אהבה, הקשבה חום ויציבות. כאן אנחנו יכולים לתת רק את מה שיש לנו, וכנראה לעולם לא נוכל באמת לכסות על החסר אצלה.

ושוב בגזרה שלנו...עם שלה, למרות הדרמות הגדולות שהיו ערב המעבר, והוטו המוחלט שהטילו על כך, נראה שאחרי המעבר הכל כבר נמצא על מי מנוחות. חזרנו לישן והמוכר, כמו שהיה עוד לפני שידעו עלינו. רק שהיום זה עם הידיעה והיחד. כבר מותר לצחוק על דברים ומרגישים בנוח לומר לי שתספורת אני חייב ודחוף, או להלשין באוזני על אמא שלהם שביצעה במחשב שלי מעשים על גבול ההתעללות. ולפעמים קונפליקט נאמנות שעדיין נותר עוד יוצר מחסומים מפעם לפעם, אבל אני יודע שגם בעניין הזה הזמן והאהבה יעשו את שלהם.

וכך אחרי חודשיים מלאים (בכל המובנים), ולחיצת היד עם האקס שלה, שהסבה התרגשות רבה לקטנה שהייתה עדה לאירוע, נותר לנו לעשות סיכום ביניים מפרגן למדי למה שעברנו, ולמצוא מעט זמן גם בשבילנו...