הקונפורמיסט

לא, לא נפרדנו. אלא שהשבוע הסופרת עברה מכאן. ודווקא השבוע עבדתי בטירוף. כל בוקר קמתי בשש, ונסעתי ברחבי בארץ. ים של דיונים ופגישות. וכך יצא שהיא עברה ביום שני, ומיום שלישי בבוקר כשנפרדנו לא הצלחנו להתראות בכלל. רק טלפונים וsmsים. מוזר היה להגיע הביתה, להביט מתוך הרגל על הבית שבו הייתה, ולדעת שהיא לא נמצאת. אין קפיצה קצרה לקפה, לא שלום מעבר לכביש, לא לראות אותה מבעד לחרכי התריס, לא לשמוע את הקולות הבוקעים מהבית, כלום, כלום. וכל השבוע נראה כך. הוסיף לזה הקושי של העבודה הרבה שהייתה, והנה מתכון לתחושת בדידות ועצבות שירדה וליוותה כל השבוע. וגם את השבת שלנו "גזלו". דווקא השבת יש בר-מצווה לבן של חבר שלי שנפטר לפני שנה. השבוע הייתה האזכרה ובשבת בר המצווה. עירוב מטורף של עצב ושמחה. לא מצליח להבין איך בכלל אפשר לעמוד בזה. אז בקיצור נשאר לנו רק חלק מיום השישי שעומד להתחיל עוד מעט.

את הזמן של הבוקר ניצלתי על מנת לבשל כמה דברים נחמדים לארוחת ערב. נעשה אותה כבר אצלה בבית החדש, שעוד מספר חודשים כבר יהיה הבית שלנו. זה היה נורא מוזר כשהיא עברה בלעדי. לראות את החלום, לגעת בו, אבל לדעת שהוא עוד רחוק מספר חודשים, ושצריך להתאזר בסבלנות כי יש עוד עניינים לא גמורים. הילדים שצריך להתחשב בהם, האקסים שלא יכולים לבלוע את הכל בבת אחת, ועוד כאלה עניינים שאין מה לעשות אבל הם כנראה חלק מהחיים.

לפחות הזמן שאנחנו יחד מרים את שנינו. למרות הזמן שחלף שום דבר איננו שגרה, ושם דבר לא מובן מאליו. הכל הופך עם הזמן לטוב ומשובח יותר. העומק של האהבה, ההיכרות שמעמיקה, הסקס שהולך ומשתבח (למרות שמההתחלה הוא כבר היה טוב למדי). גם האקסים ילכו ויתרגלו. למרות שלשלי יש מפעם לפעם התקפי קנאה, העובדה שיש לה בתקופה הזו חבר, כנראה הופכת את ההתקפים לקלים במיוחד, לעומת כל מה שהיא יודעת ומסוגלת, ולעומת מה שחוויתי ממנה עד היום. אני מאמין שגם האקס של הסופרת ירגע, ויפנים את עובדת קיומי עלי אדמות.

בשבוע הבא אני אמור לעבור דירה גם כן. אני עובר לבית שהסופרת פינתה. יהיה לילדים קצת יותר מקום, ויותר מרווח. הבית שבו אני נמצא כבר מיצה את עצמו. חוץ מזה חיתוך הצמיגים שלי יכול להיות קשור לאיזה סכסוך שקשור בבית הזה, ושלי אין כל קשר אליו, אז לא בא להמשיך להיות כאן בחשש. הילדים כבר מצפים למעבר. יהיו להם יותר חדרים, ובכלל יהיה יותר נעים.

נראה שאצטרך להתרגל לשינוי הזה, ולמעבר של הסופרת מכאן. דווקא הסידור של שכנים היה סידור מעולה. גם לנו וגם בכלל. אולי עוד יהיו לילות בודדים, אבל אני כבר יודע לסמן את השלב הבא, שגם הוא מתקרב בצעדי ענק - כשאעבור לבית שלנו.

ימים לא טובים. הרגשה קשה. ממעט לישון. ממעט לעשות את מה שצריך. משתבלל פנימה בתוך עצמי. רגשית. כלפי חוץ הכל בסדר. הולך לעבודה כרגיל. מטפל בעניינים. לוקח את הילדים. מחזיר את הילדים. הולך לחדר כושר. לוקח לקייטנות. מחייך. אבל בפנים ריק. מרגיש פתאום חלל גדול. לא יודע איך הדיכאון מצליח לפעמים לזחול פנימה ולהפתיע, ואז בלי ששם לב משתלט בגדול. רוצה לצאת החוצה ו"לקרוע" את העולם, אבל לא מסוגל להזיז אצבע.

ואז יחד מגיע גם הכעס. אולי כדי לברוח מהדיכאון. והוא מתפרץ סתם. יוצא עליה. מקניט, רב, מתנגש. בלי סיבה, סתם כך. יודע שזה מטריף אותה. והולך. מצטער בפנים, אבל לא יכול להתגבר על הכעס הזה.

לא רוצה לראות אף אחד. גם לא את הילדים.

רגעי שבירה. בדידות. יאוש...