הקונפורמיסט

לפעמים צריך לתת לדברים לחלוף כדי שאפשר יהיה לשחרר את מה שבפנים ולכתוב עליהם. יום ההולדת הזה היה אחד היפים שהיו. לא בגלל הפקות מדהימות או חגיגות ראוותניות, אלא בגלל מה שקיבלתי. גם כאן הכוונה היא לא לדברים חומריים, אלא לדברים שבלב.

ביום שישי נסענו הסופרת ואני לבית מלון על חוף ימה של תל אביב. "הפתעה" מהורי. אמנם הגעתי לשם קצת "מרוט" כי האקסית דאגה בבוקר אותו יום לחבוט בי כדבעי (גם במובן המילולי של המילה), אבל כשנכנסנו לבית המלון, השארתי את הכל בחוץ.

לא אכתוב כאן את כל מה שהתרחש בפנים (מספיק קיבלתי בראש על הפוסט שתיאר את מעללינו בכביש המהיר באירופה), רק אכתוב שבערב, בטקס מרשים ובמחווה מדהימה הצליחה הסופרת לרגש אותי עד דמעות, ודי אם אומר שאת ליבה הגישה לי כמתנה. את המילים המדהימות שהיא יודעת לחבר העלתה על הכתב, ולאורך ששה עמודים כתובים בכתב יד עגול ויפה, תיארה את שהיא מרגישה. האמת, היא לא יכלה לתת לי מתנה יפה יותר מזו שנתנה. לקבל את אהבתה של האשה המדהימה הזו, אין מתנה גדולה ממנה. 

המשך הערב היה במסעדה נחמדה עם הורי ועם אחותי ובעלה, שאף הם זכו לראשונה להתוודע אל הסופרת. מזג האוויר למחרת היה מדהים. ירדנו לים, ונהנינו מכל רגע, עד שהסתיים לו היום והיינו צריכים לעזוב את בית המלון.

ובערב הגיע הקושי להיפרד. ככל שחולף הזמן, הקושי להיפרד גובר. זה נראה יותר ויותר לא נורמלי שהאפשרות לחיות יחד, נמנעת מאיתנו. אנחנו יודעים שזה יקרה ויודעים גם לשים את האצבע מתי, ואיך, אבל בפנים בלב, כל פרידה כזו הופכת קשה יותר ויותר.

אתמול הגיע תור הילדים. ההורים שלי הגיעו אלי הביתה, שוב ב"הפתעה", מילאו אותו פרחים, והביאו עוגה. הילדים בירכו, ציירו, נישקו וחיבקו. ברכות ואיחולים גם מבני המשפחה השונים, ואפילו האקסית שיומיים קודם טרחה להדגיש בפני כמה אני "אפס" ו"זבל" ליד הילדים, ואף חבטה בי פיסית, התקשרה לומר מזל טוב (ברכה שהתקבלה אצלי בקור מקפיא).

וכן, גם החברים כאן הגיעו לברך - ותודה לכולם.

זהו, החגיגות הסתיימו, ובפתח העשור החמישי לחיי אני יכול לכתוב את מה שאני מאחל לעצמי: בריאות, אהבה, אושר ובינה (וגם קצת כסף לא יזיק...).

בכלל רציתי לכתוב על מיליון דברים שקרו בשבוע האחרון, והאמת שלא יודע מאיפה להתחיל, ובכלל אם זה מעניין מישהו. כי יש כל מיני דברים חלקם קטנים, חלקם מעצבנים וחלקם משמעותיים. מין שבוע מוזר כזה, שבמהלך אחד הימים גם לקחתי הפסקה של כמה שעות, כיביתי את הטלפון וכיסיתי את הראש בשמיכה, רק בשביל לקחת פסק זמן מהכל, לישון ולנוח כדי שאפשר יהיה להמשיך. מין איתות כזה של הגוף, שאומר לך לעצור רגע, לתת ללחץ להספג ולהרגע מהכל, כדי שלא תוכרע במפתיע. מצאתי את עצמי השבוע בלחצים מטורפים מכל הכיוונים, ואפילו שבעיני מדובר בשגרה, אז הפעם השגרה הזו הייתה גם בשבילי קצת יותר מדי. לפעמים אני תוהה בליבי אם ההתנהלות הזו נורמלית, ואז מחליט שהיא לא, כי החיים שלנו כאן הם לא נורמליים. החיים בלחץ מתמיד באים כנראה מלידה לתוך המדינה המטורפת הזו, וכך גדלים ולומדים לחיות.

ואם נלך מהסוף להתחלה, אז הסיום היה היום בבוקר כשהבת שלי, אמרה לי שהיא שכחה אצל האקסית את השתייה ליום ההולדת שעורכים לחברה בבית הספר, וחייבים לעבור בבית. ולא עזרו הסברי שאי אפשר לעבור ואני אביא לה את זה. היא התעקשה. ומה לעשות שאי אפשר כי אמא ישנה עם החבר שלה וממש לא כדאי שבדרך הזו יעשו איתו היכרות...וככל שמסבירים יותר העקשנות גוברת, ושוב, ושוב ושוב, עד שמצליח לשכנע אותה. וזה סיום למין שבוע כזה. אתמול לקוחה שיודעת שאני בפגישה ולא יכול לדבר איתה והיא מעקשת להתקשר לסלולארי שלי 10 פעמים בחצי שעה, כי היא רוצה להשיג משהו ולא יכולה להמתין שאסיים את הפגישה (לא שזה באמת עזר לה), או לקוח גדול וותיק שעובד איתי כבר 13 שנים, ואתמול החלטתי לסיים איתו את העבודה, כי בגלל שהוא כזה גדול אז הוא מרשה לעצמו לזלזל גם בעבודה שלנו וגם בעצמו, ומשלם די גרוע עד שלמעשה כמעט ולא מרוויח על העבודה, והטירחה איתו הפכה בלתי נסבלת ממש. והשבוע החלטתי פשוט לנקות את כל הזבל. לא מוכן יותר לעבוד בזבל. רק מה שמתאים ורווחי. די, לא נלחץ מהקטע הכלכלי, לא מהבנק, לא מכלום. לוקח רק תיקים שמתאימים לי. ואם יהיה לי קצת זמן פנוי (איזו אופטימיות...) אז יהיה לי גם זמן למצוא דברים יותר טובים ומשתלמים. והסופרת שעשתה עוד צעד משמעותי ופורמלי בפרק הסיום שלה, ועובדים חדשים במשרד, ולקוח מפורסם שחייב כסף של שנה ומנהל מו"מ על התשלום ותנאיו, ועוד ועוד ועוד...

ואז חשבתי שאולי זה הזמן להיענות לאתגר של אמזונה.

אז אוהב:

אוהב את הילדים שלי. אם יש משהו שיכול להעיף אותי לשמים זה הם.

אוהב אותה. מאוד אוהב אותה. אני חושב שהיא מתנה ענקית שקיבלתי.

אוהב לבשל. זה מרגיע אותי ונותן פתח לחלק היצירתי שבי.

אוהב לטייל. בעיקר אוהב לטייל במקומות חדשים. כאלה שלא ראיתי או הייתי. אבל גם במקומות שכבר ביקרתי בעבר, כי תמיד רואים דברים חדשים.

אוהב לקרוא. זו מין הפוגה של החיים. צלילה לעולמות אחרים.

אוהב לכתוב. טוב זו אהבה משותפת לכל מי שכאן. אבל בשנים האחרונות גיליתי אותה ביתר שאת.

אוהב סקס. מאוד אוהב. רק שבעיני הוא לא יכול להיות מנותק ממערכת יחסים.

אוהב לראות סרטים. גם של ילדים. מאוד אוהב לראות סרטים עם הילדים שלי. וגם איתה על הספה מתחת לשמיכה.

אוהב לאכול. בעיקר אוהב אוכל שהשקיעו בו אהבה ויצירתיות אמיתית, לא פלצנית.

אוהב גאדג'טים. יכול להתעסק איתם שעות (והלוואי והיה לי זמן באמת לזה).

אוהב כדורגל. אם לא הייתה כזו אלימות במגרשים, ואם הכדורגל בארץ היה קצת יותר ברמה, אז בטח הייתי גם הולך יותר.

אוהב חברים אמיתיים. כאלה שלא צריך לנהל איתם שיחות סתמיות רק בשביל לשמור על קשר, אבל כשצריך אפשר להרים טלפון בכל שעה והם יעשו את כל מה שהם יכולים.

יש עוד הרבה דברים שאוהב, וזו בטח לא רשימה ממצה, אבל נראה לי שזה מספיק לבינתיים.

והיום מתחיל סוף השבוע איתה. ואת זה אני ממש אוהב...

חזרתי אתמול מהחופשה ביוון. הנסיעה הזו לבד הייתה אחת החופשות הטובות שהיו לי. היכולת הזו להיות רק עם עצמי, בלי הפרעות ובלי הסטה של המחשבות עשו לי טוב. כנראה שאני צריך להתרחק מהאירועים כדי שתהיה לי היכולת לראות אותם מרחוק, לעבד אותם ולחשוב עליהם כמו שצריך. הריחוק הזה איפשר לנקות הרבה רעלים החוצה. את כל הסיום עם גרושתי, את הסיום עם האחות, ובכלל לחשוב איך ומה אני רוצה לקחת איתי להמשך. וכשאני מסתכל על הדברים אחורה, אז אני יודע שעברתי בחמשת הימים האלה תהליך של ממש. ביום הראשון עוד הנחיתה למקום חדש, הטיול לפיראוס, הארוחה במרינה, והניקוי של העבר. עוד המשיכו להגיע טלפונים, וסמסים מגרושתי, שכהרגלה ניסתה מרחוק להפריע ולהעיב על החופשה. היכולת כבר ביום הראשון להתנתק ממנה, ולשים את המחסום כדי שלא תוכל לחדור למקום שאליו ביקשתי ללכת, איפשרו לי את ההמשך.

ולאט, לאט, אחרי כל יום שעבר, החלה השלווה הפנימית לחלחל ולתפוס לה אחיזה בתוכי. מתמזגת עם ידיעה נהדרת שמה שהיה לא יהיה עוד. ומעכשיו רק טוב. וביום רביעי שכרתי רכב כדי לצאת מאתונה. נסעתי לאורך חופים נפלאים, ומפרצים מדהימים. הסתכלתי על כל היופי של הים והטבע והשקט. ואחרי הצהריים של אותו יום בחוף של לוטראקי, לבד, בלי טלפון, עם הספר שנתנה לי במתנה זו שנכנסה בסערה לחיי רק ימים אחדים קודם לכן ממימד אחר, חילחלה וקנתה לה אחיזה ההבנה והידיעה שהטוב בחיי מתחיל בי, ושזה אפשרי לא לתת לאף אחד להפריע או לפגוע בטוב הזה, ואם אדע לשים את עצמי במרכז של חיי, ולעשות טוב לעצמי, אז יהיה טוב גם לכל מה שסביבי. והרגשתי נפלא עם עצמי ושלם ויודע שכל מה שעבר שייך באמת לעבר, ואילו בעתיד שאותו אצור מחכים דברים חדשים יפים ונפלאים ובעיקר הרבה אהבה, שלי את עצמי, שלי את אחרים, ושל אחרים אותי.

וכשחזרתי למכונית, חיכתה בטלפון הודעה ממנה וידעתי שזה שייך לשינוי הטוב הזה שמתרחש. וכך בחזרה לאתונה, בכביש ההררי לאורך הים, אפשר היה להתבשם מהתובנות של היום המדהים הזה.

ועם זה חזרתי לארץ.

וגרושתי שמהרגע שחזרתי לא מפסיקה לנסות ולריב, לאיים, ולצעוק, ולא מבינה איך היא לא מצליחה להוציא אותי משלוותי. ממשיכה בדרכה הרגילה, כי הטוב שלי באיזו שהיא דרך תמיד מאיים עליה ועל שלוות נפשה. ואני מסתכל עליה וחושב בתוכי כמה חבל שזו הדרך שהיא בוחרת תמיד, ולא מצליחה לייצר בתוכה איזה שהוא מקום של איזון. ובוחר להיות נוכח עם ילדי האהובים, עד לאותו שלב שבו אני מרגיש שדי ועדיף להמשיך לדרכי ולהתנתק מהנוכחות שלה שמנסה לפגוע בכולם, ולא מבינה כמה היא פוגעת קודם כל בעצמה.

ובערב היא הגיעה. זו שהייתה נוכחת בראשי כל השבוע, ואירחה לי חברה נעימה במחשבותי. והיא הייתה מדהימה, ומסעירה ונפלאה, וכל כך אכולת ספקות ורגשות אשם. ואני יודע שהיא זו שפתחה לי את הדלת לעולם אחר וטוב שלא הרביתי לדרוך בו. עולם שלציניות אין בו נחלה אלא לאמת ולאהבה. ודרך הדלת הזו כבר נכנסתי ועברתי לעולם אחר. העולם שבו אחיה מעתה.