הקונפורמיסט

אתמול גרושתי התקשרה. כך בדרך לעבודה. שיחה קצרה שהפכה ביוזמתה לשיחת סיכום שנה. "כבר שנה לפרידה שלנו" אמרה. כן בחודש הבא. "ואיך אתה מסכם את השנה" הייתה שורת הפתיחה שלה לשיחה ארוכה ונוקבת. ידעתי שזה עומד לבוא. זה כבר היה באויר כמה שבועות לפחות. הקשיים שלה, הניסיון להתקרב. הטענות על ההתרחקות שלי. מכיר את ההתנהגות שלה ואת דרך המחשבה שלה.

"אחרי שנה אני יותר מפוכחת" אמרה לי. ועוד הרבה מילים ומשפטים שהיו הדרך שלה לומר שעשתה מקח טעות. שכנראה לא הייתה חוזרת על הדרך שבה בחרה ללכת. שהיא מבינה שאין שום זוהר בלהיות לבד ולחפש לעצמה זוגיות חדשה.

אבל בדרכה, כל המילים שלה היו על עצמה. אחרי שיחה של שעה שלוותה מצידה בדמעות ובכאב, אף לא מילה אחת עלי. על כמה שהיא מעריכה, מבינה, יודעת... ואצלי שום מיתר בלב לא זז. שום דבר לא התנגן. כלום. לא כאב, לא כעס, לא נוסטלגיה. גם לא כשניסתה להזכיר את השנים הטובות. גם לא כשניסתה לומר שאולי למרות הכל...

ואחרי שהשיחה נגמרה, חשבתי עם עצמי על השנה הזו. כמה דברים התרחשו, ואיזו דרך עברתי בה. קשה להאמין שהכל התרחש בתוך שנה אחת. שנת מעבר מדהימה. הפרידה ממנה. פירוק השותפות. המוות של החבר. הגירושין. האחות. המסע ליוון. האהבה המדהימה שמצאתי עם הסופרת. העסק החדש באירופה. ובין לבין התרגלות למצב החדש. היחסים עם הילדים המדהימים שלי. יצירת השגרה החדשה. שמירה על השפיות. ופתאום כל השנה הזו נראית כל כך ארוכה שבטח בחיים של מישהו אחר הייתה נמתחת על פני שנים רבות.

אני כשלעצמי שמח שהדברים התרחשו מהר. ככה אפשר לסיים את כל הדברים העצובים. "לנקות את השולחן" ולפנות מקום לדברים חדשים וטובים שיתרחשו. ובאמת המסע שלי ליוון, שאני קורא לו מסע כי הוא ממש חתיכת מסע לתוך עצמי, היווה את נקודת המפנה בתוך השנה הזו. הוא סיים את כל העבר עד לאותה נקודה. סגר את כל מה שהייתי צריך לסגור, ופתח לי את הפתח לכל החדש והטוב שנכנס לי מאותו רגע לחיים. ואז התחילו הקסמים. קסמים שנמשכים עד עכשיו, ואפילו בימים אלה. דבר גדול שמתבשל ומתרחש. הגשמה של חלום, שהנה את תחילתו כבר עברתי. את האישור הראשון קיבלתי כבר אתמול, ואוטוטו ממשיכים עם זה קדימה.

ותיכף מקבלים את השנה הבאה. ובשנה הבאה תבוא הצמיחה. כי אין שום דרך אחרת. כל מה שזרענו השנה יגדל ויתפתח בשנה הבאה. גם החלומות הקטנים שחלקם כבר התחלנו להגשים וגם החלום הגדול שעליו אנחנו עוד חולמים. והנה אני כבר כותב וחושב בלשון רבים כי היום החלומות שלי כבר לא רק שלי. היום הם כבר משולבים באלה שלה. כי היום אני כבר חולם יחד איתה.

כשזורקים אבן לבריכת מים שקטה, סביב לנקודת הפגיעה נעים גלים במעגלים המתרחקים ממקום הפגיעה. עד שהכל נרגע והמים הופכים שוב חלקים כמקודם. כך נדמתה השיחה של אותו ערב. כשבצהריים האבן נזרקה ובערב עוד היו גלים קטנים עד שהכל נרגע והשקט חזר על מכונו.

אני מבין מה קורה לה. השלב הזה בתהליך שבו הכל תלוי על בלימה. ורוצים כבר לגמור אבל יש את הדברים המעיקים והמרגיזים שמושכים אותך באף ואתה מבין שלמרות הרצון העז שלך זה כנראה לא כל כך מהר יגמר. הזכיר לי את התקופה שכבר היה הסכם ביני ובין גרושתי, אבל היא לא חתמה עליו.

ובגלל שהייתי שם, אני יודע מה קורה לה. ואיך זה לא נותן מנוח ומפריע לכל מה שרוצים לעשות, גם אם הוא לא ממש קשור. ובגלל שאני מספיק קרוב, ואולי הכי קרוב, אז אי השקט יוצא איתי.

ובשיחה גם הבנתי (אני מקווה) את החשש שלה. כי לפעמים העבר מרים ראש. וצללים מהעבר מטילים את מוראם על העתיד. ומפגשים לא טובים מזכירים דברים שהיא מנסה הרבה שנים להתגבר עליהם. "אני שונה" אמרתי לה, מביט בעיניה היפות. "שונה מכל הגברים שהכרת עד היום". ואני מקווה ומאמין שההבנה הזו תחלחל אצלה ותקנה לה אחיזה גם בראש וגם בבטן. והפחד יעלם.

אני יודע גם שזה יגמר. וכשזה יגמר פתאום הכל יתעורר ויפרח ויאיר, כמו השמש שזרחה בנרניה הקפואה אחרי העלמות מלכת הקרח. והשמש הזו תסלק את כל שרידי הקרח והכפור. והקור שוב לא יהיה מפחיד ומציק כמו היום. והשמש הזו בוא תבוא.

אתמול עשיתי בדיקות התאמה לניתוח להסרת משקפיים. ואחרי ארבע שעות של בדיקות ד"ר לוינגר החליט שאני מתאים לניתוח מסוג לאסק. זה ניתוח בשיטה השמרנית יותר, בו משייפים את הקרניות מבחוץ (לדבריו הניתוח הזה מבוצע ע"י טייסי חיל האוויר והאסטרונאוטים של נאסא - זה ממש הפיח בי תקוות להסבה מקצועית. אולי עוד אגיע לירח ). ההחלמה ממנו קצת יותר ארוכה. בערך חמישה ימים במקום שלוש שעות בשיטות החדשות. חוץ מזה אני צפוי לסבול קצת כאבים למשך שלושה ימים. קבעתי תור לניתוח: 14 לאוגוסט בצהריים. זה יוצא יום חמישי. כך אוכל לסבול בשקט בבית את הימים הראשונים של הניתוח. האמת, לא מטריד אותי בכלל הכאב. מהם שלושה ימים לעומת הנצח? אני כבר מחכה לזה. סוף סוף, אחרי כמעט שלושים שנה עם משקפיים (מכתה ו'), להסיר אותם נראה לי כמו שיפור דרמטי באיכות החיים. חוץ מזה שהוא הבטיח שאראה יותר טוב מאשר אני רואה היום עם משקפיים. מהניסיון של גרושתי שעשתה את אותו ניתוח אצלו לפני כשנתיים זה נכון. אחרי הניתוח הראיה שלה הייתה יותר טובה מ-6:6.

אחרי הניתוח יהיו לי קצת מגבלות למשך כשלושה שבועות, כמו לא להיכנס לבריכה. אמנם זו תקופה שאני אהיה עם הילדים, אבל מצד שני, אין לי זמן אחר לעשות את הניתוח, והחלטתי שזה הזמן לפרגן לעצמי, גם אם זה יבוא קצת על חשבון אחרים.

ה"אחות" ממשיכה להעיק. אתמול כבר הגיע ממנה מכתב במייל, וטלפונים מלווים בבכי. היא לא מבינה איך זה יכול להיות שאני רוצה להיפרד ממנה, וחושבת שהכל קשור לזה שאני עובר משבר קשה בעקבות סיום הליך הגירושין. אפילו רצתה ללכת לדבר עם הפסיכולוג שלי (שכמובן, לא היה מדבר איתה בשום מקרה). ביקשה שאחשוב שוב על הדברים, ושניפגש אחרי שאני חוזר מחו"ל. זה די מבאס ההתנהגות שלה. גם ככה פרידות הן קשות, גם בלי שהיא תאחז כך בדבר שכבר נגמר. אני יכול להבין את הכאב שלה. זה ממש לא נעים כשמישהו שאתה אוהב אומר לך שהוא לא מרגיש את אותו דבר ורוצה להיפרד. אבל מה הטעם להיאחז בדבר שכבר לא קיים? אחרי שיחה של כמעט שעה בטלפון, אמרתי לה שאין לי בעיה להיפגש איתה אחרי שאחזור מחו"ל, אבל שלא תפתח שום ציפיות כי לא ישתנה שום דבר. אני יודע מה אני מרגיש, וזה לא עניין של משבר חולף. זה פשוט נגמר. חשבתי שעם כל אי הנעימות לומר את הדברים אני צריך להיות ברור איתה. לא בא לי לגרור את הדברים סתם. גם אין בזה טעם. ניסיתי לא להיות נוקשה איתה, כי אני לא רוצה לפגוע בה סתם. אבל יחד עם זאת גם הייתי מאוד ברור בשיחה. אני מניח שהזמן יעשה את שלו גם כאן.

וחוץ מזה, ממש מחכה כבר להיות על המטוס בדרך לחופשה.