הקונפורמיסט

באו לנו מוקדם החגים השנה. המשך ישיר לחופש הגדול שהפעם היה ארוך במיוחד. חופש ראשון שאנחנו יחד, באותו בית עם כל הילדים. התמרונים הזכירו את התמרונים של הצי האמריקאי באוקיינוס השקט. אלא שהפעם נוסף לזה מימד נוסף. באיזה תעתוע מוזר של גורל הפכנו, הסופרת ואני, לבעלים ומנהלים של מכבסה. כן מכבסה. לא ארשום את הפרטים כי הסופרת לא אוהבת שאני כותב על החיים שלה ועל כל מי שקשור אליה (ואני מכבד את זה), אבל אומר רק שמדובר בעסק משפחתי שבגלגול מוזר נאלצנו בתוך ימים ספורים לקחת אותו על עצמנו, להחליף את צוות העובדים, ולהתחיל לנהל אותו בעצמנו.

אז היום אנחנו כבר יודעים מהיכן שוכרים מכונות ואילו מכונות קיימות בשוק, כבר נפגשנו עם איש אחד שרצה שנהיה איתו ברשת וסיפר לנו את כל תולדות הכביסה בישראל, בדקנו מחירים, השוונו, שינינו, יעלנו, דיברנו עם אנשים, חלקם נחמדים חלקם פחות, הדרכנו, הסברנו, העלנו רעיונות, פסלנו, העלנו חדשים, תמחרנו, ערכנו חישובים, בדקנו הוצאות, תכננו תכניות, והנה יש לנו מכבסה ועוד עיסוק שדורש מאיתנו לא מעט שעות ביממה ודאגה נוספת נוספה לסל הדאגות המלא שלנו בלאו הכי.

מסתבר גם ששנה חדשה מביאה איתה כל מיני שינויים שלא חשבנו עליהם. שינויים בשעות של חוגים, בימים של אימונים, בשעות אפס של בית ספר וכו', והנה שוב האקסית מתחילה לטרטר על ימי הראיה, שינויים, החלפות, הסעות ומה לא. האמת שאין לי בכלל כח לדבר איתה על נושא כלשהו. הפער בינינו רק הולך ומתרחב עם הזמן. לא מצליח להבין איך בעבר הצלחתי לחלוק איתה חיים, ומה לא ראיתי אז שאני מבין היום. פערים כל כך גדולים בשאלות של חינוך, של ערכים, של מותר ואסור, שלפעמים אני צריך להחזיק את עצמי חזק בשביל לא להתפוצץ. והדבר שהכי מוציא מהכלים הוא חוסר האונים. חוסר היכולת להשפיע באמת על מה שקורה כשהם אצלה. ולא עוזרות השיחות, הדיבור הרגוע, ההסברים, הכעס, הצעקות, האיומים, הויכוחים, היא תמיד תשאר בשלה. לא משנה מה אעשה, ישארו חוסר ההתייחסות לצרכים שלהם, העונשים המופרעים (שאני לא מצליח להבין מהיכן הגיעו כי לא היו קיימים כשהיינו יחד), הצעקות, הקריזות, הרמת הידיים, ומה שמשגע יותר מהכל - חוסר היציבות הנפשית. הפערים בין האם האוהבת והמשקיעה, במיוחד בימים שהיא רוצה לפצות על התנהגות קודמת, ובין האם המזניחה והמתעללת.

חגי תשרי היא תקופה בה הכל מתרכז. יש יותר מהכל. יותר אינטראקציה בין אנשים קרובים, יותר חופש, יותר משפחה, יותר אוכל, יותר הוצאות. אולי נצליח גם להכניס לתוך כל הפאזל הזה גם חופשה קצרה. אנחנו בונים על סוכות הראשון. אמנם רצינו להישאר לבד בבית, אבל ברור לנו שאם נישאר כבר ימצאו חלק מהילדים את הסיבה להגיע אלינו ולכן אנחנו חייבים לנסוע לאנשהו. גם לנו מגיע קצת זמן לבד. אנחנו ממש צריכים את זה. למלא קצת מצברים. גם אישיים וגם זוגיים. יש לנו משימות גדולות לפנינו, והשנה רק התחילה.

הצעדים הראשונים היו לדבר עם שלה, לדבר עם שלי, ילדים, הורים, אקסים, ולעדכן אותם בהחלטה שלנו. היא אמרה לי שזה מרגיש לה כמו לספר להם על הפרידה. קשה, כואב ומפחיד. עשינו את זה, ותוך כדי שיתפנו אחד את השני במה שקורה, ברגשות, בפחדים ובמחשבות. גם התייעצנו, כדי להבין שמה שאנחנו עושים נעשה בצורה הכי נכונה (אם אפשר להגדיר את זה כך).

הרבה כאבים עלו, דמעות זלגו, שאלות נשאלו, ומילים נאמרו. שוב ושוב ושוב. אבל למרות כל הכאב שעולה נראה לי שאנחנו בדרך הנכונה, והדרך שלנו היא זו שבסופו של דבר תביא שלווה וטוב למי שיקרים לנו.

וביומיים האחרונים טיול ראשון עם הילדים שלי ויחד עם הסופרת. התחלה מהוססת, ומצבי רוח. כאבים ישנים עלו. הגדול חזר לכאוב את הפרידה מאמא שלו, ואת ההבנה שכנראה לא נחזור להיות יחד. מצבי הרוח נמשכו לבוקרו של היום השני אבל חלפו כבר בעצירה הראשונה, וההמשך היה מהנה, וסיומו של היום כבר סימל את תחילת ההתרגלות.

גם לנו המעבר קשה, והמחשבות שטורדות מדי יום על איך ומתי וכמה. אבל נראה לי שאנחנו עושים את הדברים נכון. אני רק מקווה שהכאבים יחלפו להם מהר, והטוב יתחיל לשלוט בחיים של כולם.

חזרתי אתמול מהחופשה ביוון. הנסיעה הזו לבד הייתה אחת החופשות הטובות שהיו לי. היכולת הזו להיות רק עם עצמי, בלי הפרעות ובלי הסטה של המחשבות עשו לי טוב. כנראה שאני צריך להתרחק מהאירועים כדי שתהיה לי היכולת לראות אותם מרחוק, לעבד אותם ולחשוב עליהם כמו שצריך. הריחוק הזה איפשר לנקות הרבה רעלים החוצה. את כל הסיום עם גרושתי, את הסיום עם האחות, ובכלל לחשוב איך ומה אני רוצה לקחת איתי להמשך. וכשאני מסתכל על הדברים אחורה, אז אני יודע שעברתי בחמשת הימים האלה תהליך של ממש. ביום הראשון עוד הנחיתה למקום חדש, הטיול לפיראוס, הארוחה במרינה, והניקוי של העבר. עוד המשיכו להגיע טלפונים, וסמסים מגרושתי, שכהרגלה ניסתה מרחוק להפריע ולהעיב על החופשה. היכולת כבר ביום הראשון להתנתק ממנה, ולשים את המחסום כדי שלא תוכל לחדור למקום שאליו ביקשתי ללכת, איפשרו לי את ההמשך.

ולאט, לאט, אחרי כל יום שעבר, החלה השלווה הפנימית לחלחל ולתפוס לה אחיזה בתוכי. מתמזגת עם ידיעה נהדרת שמה שהיה לא יהיה עוד. ומעכשיו רק טוב. וביום רביעי שכרתי רכב כדי לצאת מאתונה. נסעתי לאורך חופים נפלאים, ומפרצים מדהימים. הסתכלתי על כל היופי של הים והטבע והשקט. ואחרי הצהריים של אותו יום בחוף של לוטראקי, לבד, בלי טלפון, עם הספר שנתנה לי במתנה זו שנכנסה בסערה לחיי רק ימים אחדים קודם לכן ממימד אחר, חילחלה וקנתה לה אחיזה ההבנה והידיעה שהטוב בחיי מתחיל בי, ושזה אפשרי לא לתת לאף אחד להפריע או לפגוע בטוב הזה, ואם אדע לשים את עצמי במרכז של חיי, ולעשות טוב לעצמי, אז יהיה טוב גם לכל מה שסביבי. והרגשתי נפלא עם עצמי ושלם ויודע שכל מה שעבר שייך באמת לעבר, ואילו בעתיד שאותו אצור מחכים דברים חדשים יפים ונפלאים ובעיקר הרבה אהבה, שלי את עצמי, שלי את אחרים, ושל אחרים אותי.

וכשחזרתי למכונית, חיכתה בטלפון הודעה ממנה וידעתי שזה שייך לשינוי הטוב הזה שמתרחש. וכך בחזרה לאתונה, בכביש ההררי לאורך הים, אפשר היה להתבשם מהתובנות של היום המדהים הזה.

ועם זה חזרתי לארץ.

וגרושתי שמהרגע שחזרתי לא מפסיקה לנסות ולריב, לאיים, ולצעוק, ולא מבינה איך היא לא מצליחה להוציא אותי משלוותי. ממשיכה בדרכה הרגילה, כי הטוב שלי באיזו שהיא דרך תמיד מאיים עליה ועל שלוות נפשה. ואני מסתכל עליה וחושב בתוכי כמה חבל שזו הדרך שהיא בוחרת תמיד, ולא מצליחה לייצר בתוכה איזה שהוא מקום של איזון. ובוחר להיות נוכח עם ילדי האהובים, עד לאותו שלב שבו אני מרגיש שדי ועדיף להמשיך לדרכי ולהתנתק מהנוכחות שלה שמנסה לפגוע בכולם, ולא מבינה כמה היא פוגעת קודם כל בעצמה.

ובערב היא הגיעה. זו שהייתה נוכחת בראשי כל השבוע, ואירחה לי חברה נעימה במחשבותי. והיא הייתה מדהימה, ומסעירה ונפלאה, וכל כך אכולת ספקות ורגשות אשם. ואני יודע שהיא זו שפתחה לי את הדלת לעולם אחר וטוב שלא הרביתי לדרוך בו. עולם שלציניות אין בו נחלה אלא לאמת ולאהבה. ודרך הדלת הזו כבר נכנסתי ועברתי לעולם אחר. העולם שבו אחיה מעתה.