הקונפורמיסט

אתמול ישבתי בבוקר והרגשתי צורך לקרוא שוב את הבלוג שלה. ישבתי שעה וקראתי את הפוסטים שכתבה כמעט לפני שנה. לקרוא בפרספקטיבה של חודשיים של היכרות, חיבר לי דברים וחידד לי אותם. הקריאה הייתה מרגשת כל כך שהרגשתי צורך עז לכתוב לה:

"יפה שלי,

הרבה מילים כבר נכתבו בינינו. והמילים נכתבו עוד לפני שבכלל נפגשנו. וכבר במילים אפשר היה לדעת שמשהו מיוחד צריך להתרחש. וכשהוא התרחש הוא היה הכי מיוחד שבעולם. כי לא כל אחד יודע לכתוב את מה שבפנים. באמת, בפתיחות בכנות. והיא כבר ראתה את הכל, ויודעת את הכל. והכל פתוח, ואין בכלל מקום להסתיר כלום. וזה הכי יפה בעולם. בלי מסיכות ובלי פוזות, ולא צריך לספר דברים כי הכל כבר ידוע.

והמרחק שנוצר עכשיו, אחרי שהיא נסעה. וכאילו קשה. אבל מרגיש אותה נוכחת בכל רגע. ומרגיש אותה במילים שהיא כותבת לי. שולח לה את המילים שלי. את הרגשות ואת המחשבות. ולפחות יש לנו כבר אסופת מכתבי אהבה. שאפשר לקרוא ולחזור ולקרוא. וכל כך הרבה דברים יש בפנים, שכל מכתב צריך לקרוא מספר פעמים כדי להבין ולהכיל את כל מה שבפנים. והמון רגש נוכח בכל מילה. והכל כל כך מיוחד. והיא כבר מתכננת את החזרה. כי כנראה שזה יהיה יותר קצר ממה שחשבה ותכננה. ולא יהיה יותר שמח ממני לראות אותה בחזרה. וכבר מתחיל לחפש לנו את ה"דו" שנוכל להיות אחד ליד השני.

וכשהטוב מגיע, אז אי אפשר לעצור אותו. ולא משנה מה הקשיים שיהיו בדרך. אני יודע שנוכל להם. כי יש לה אנרגיות מופלאות, והחיבור הזה שלנו יכול לעקור סלעים ולהזיז הרים. והרבה חששות היא כתבה לי, ואני יודע שקשה לה עם עצמה כשהיא סומכת עלי, כי אף פעם לא הייתה במקום הזה, ותמיד סמכה על עצמה. אבל היא פותחת את הלב ללמוד. ומוכנה לקבל. גם לסמוך, כי היא יודעת שיש על מי.

וכן, יום האהבה הזה כבר שלנו...