הקונפורמיסט

המקום שבו הילדים גרים הוא מסוג המקומות הקטנים שבו כמעט כולם מכירים את כולם. רצה הגורל וגם הסופרת מתגוררת באותו מקום, בערך. וכך אתמול באירוע בית ספרי נפגשות האקסית, אחותו של האקס, ורכלנית ידועה. 30 שניות. זה הכל. זה הזמן שהן עמדו יחד שלוש הנשים. אבל המילים שהספיקו להחליף, והיקף האינפורמציה שזרמה, חשפו במלוא כיעורן את אופים של אנשים במקומות כאלה קטנים. כשכל אחד עסוק בעיניו של האחר, ואפו נעוץ עמוק בישבנו של מישהו אחר. כל כך עמוק שהוא אפילו לא רואה מה קורה סביבו ולידו.

ברור שהאקסית לא יכולה הייתה להתאפק יותר מ-10 שניות, ומהר מאוד חלקה את האינפורמציה איתי, תוך שהיא ממטירה שלל שאלות. "לא מבינה איך יכולת ממני ללכת אליה" שאלה, תוך שהיא מתעלמת מהמציאות כהרגלה בקודש. "האמת שלא היה קשה ללכת ממך" עניתי, "הרי את הלכת בערך עם כל מה שזז". "כן, נכון, בעצם, זו אני שלא רציתי אותך". "טוב, אבל כולם אומרים שהיא..." המשיכה, "מה מצאת בה?". לא היה לי עניין להמשיך בשיחה הזו, ולחלוק עם זו שלא מבינה רגש מהו, את מה שמצאתי בסופרת. והצעתי לה בעדינות להתמקד במערכת היחסים שלה לפני שהיא פולשת ובוחנת מערכות של אחרים. "טוב, העיקר שהיא טובה לילדים שלי" סיכמה את השיחה באמירה מפתיעה.

סיפרתי לסופרת על המפגש. בהתחלה זה אפילו הצחיק אותי, איך 30 שניות (נשבע שלא יותר) הספיקו לשלוש נשים ששתיים מהן הכירו באותו רגע (האקסית לא הכירה את האחות של האקס של הסופרת) לשוחח כל כך הרבה על אחרים. שניה אחרי ששוחחתי איתה הצטערתי כי הבנתי שהיא תפגע מזה. לא שאני צריך לצנזר לה דברים אבל אולי היה יותר נכון לספר לה כשאני איתה. והיא באמת סערה. הו הו איך שהיא סערה. והסערה הזו הקיפה את הגיסה לשעבר שמיהרה ללכלך, ואת האקס שלא בטובתו נתקע לתוך מהומה שלא הוא יצר.

"שמח בביצה" לפחות למשך יומיים. אני מניח שהאבק ישקע, ואולי לפחות בקרבתנו יחזור כל אחד לעסוק בענייניו, כי יבינו שאינפורמציה זורמת בכל הכיוונים ומגיעה מהר מאוד גם לאוזניים של אלה שלא אליהם היא כוונה. אין סודות במקומות כאלה. לכן עדיף לשמור את הדברים אצלך בפנים ובטח לא לשתף בה את אלה שתפגוש מחר במכולת ובבית הספר.

לא, לא נפרדנו. אלא שהשבוע הסופרת עברה מכאן. ודווקא השבוע עבדתי בטירוף. כל בוקר קמתי בשש, ונסעתי ברחבי בארץ. ים של דיונים ופגישות. וכך יצא שהיא עברה ביום שני, ומיום שלישי בבוקר כשנפרדנו לא הצלחנו להתראות בכלל. רק טלפונים וsmsים. מוזר היה להגיע הביתה, להביט מתוך הרגל על הבית שבו הייתה, ולדעת שהיא לא נמצאת. אין קפיצה קצרה לקפה, לא שלום מעבר לכביש, לא לראות אותה מבעד לחרכי התריס, לא לשמוע את הקולות הבוקעים מהבית, כלום, כלום. וכל השבוע נראה כך. הוסיף לזה הקושי של העבודה הרבה שהייתה, והנה מתכון לתחושת בדידות ועצבות שירדה וליוותה כל השבוע. וגם את השבת שלנו "גזלו". דווקא השבת יש בר-מצווה לבן של חבר שלי שנפטר לפני שנה. השבוע הייתה האזכרה ובשבת בר המצווה. עירוב מטורף של עצב ושמחה. לא מצליח להבין איך בכלל אפשר לעמוד בזה. אז בקיצור נשאר לנו רק חלק מיום השישי שעומד להתחיל עוד מעט.

את הזמן של הבוקר ניצלתי על מנת לבשל כמה דברים נחמדים לארוחת ערב. נעשה אותה כבר אצלה בבית החדש, שעוד מספר חודשים כבר יהיה הבית שלנו. זה היה נורא מוזר כשהיא עברה בלעדי. לראות את החלום, לגעת בו, אבל לדעת שהוא עוד רחוק מספר חודשים, ושצריך להתאזר בסבלנות כי יש עוד עניינים לא גמורים. הילדים שצריך להתחשב בהם, האקסים שלא יכולים לבלוע את הכל בבת אחת, ועוד כאלה עניינים שאין מה לעשות אבל הם כנראה חלק מהחיים.

לפחות הזמן שאנחנו יחד מרים את שנינו. למרות הזמן שחלף שום דבר איננו שגרה, ושם דבר לא מובן מאליו. הכל הופך עם הזמן לטוב ומשובח יותר. העומק של האהבה, ההיכרות שמעמיקה, הסקס שהולך ומשתבח (למרות שמההתחלה הוא כבר היה טוב למדי). גם האקסים ילכו ויתרגלו. למרות שלשלי יש מפעם לפעם התקפי קנאה, העובדה שיש לה בתקופה הזו חבר, כנראה הופכת את ההתקפים לקלים במיוחד, לעומת כל מה שהיא יודעת ומסוגלת, ולעומת מה שחוויתי ממנה עד היום. אני מאמין שגם האקס של הסופרת ירגע, ויפנים את עובדת קיומי עלי אדמות.

בשבוע הבא אני אמור לעבור דירה גם כן. אני עובר לבית שהסופרת פינתה. יהיה לילדים קצת יותר מקום, ויותר מרווח. הבית שבו אני נמצא כבר מיצה את עצמו. חוץ מזה חיתוך הצמיגים שלי יכול להיות קשור לאיזה סכסוך שקשור בבית הזה, ושלי אין כל קשר אליו, אז לא בא להמשיך להיות כאן בחשש. הילדים כבר מצפים למעבר. יהיו להם יותר חדרים, ובכלל יהיה יותר נעים.

נראה שאצטרך להתרגל לשינוי הזה, ולמעבר של הסופרת מכאן. דווקא הסידור של שכנים היה סידור מעולה. גם לנו וגם בכלל. אולי עוד יהיו לילות בודדים, אבל אני כבר יודע לסמן את השלב הבא, שגם הוא מתקרב בצעדי ענק - כשאעבור לבית שלנו.

זה מצחיק לפעמים כמה הילדים הם ברומטר של יחסים ושל המצב בכלל. במוצאי שבת כשהבנות שלה חזרו הביתה הדבר הראשון שהן שאלו היה עלי, ואיך זה שאני לא נמצא, כי הן חשבו שקבענו לראות יחד את הגמר של היפה והחנון. ואפילו לא רצו שהיא תתקשר אלי כי זה בסדר והן בטוחות שאני אבוא. וביום ראשון ט' שלי ביקשה שאבוא מוקדם כדי שיהיה להם מספיק זמן לבקר אותה.

ואנחנו מביטים מהצד וחושבים איך זה יהיה כשהחיבור יתרחש. מה יהיה על התחושות האלה שנוצרות. ואפילו שזה יכול פתאום להפתיע ואולי גם לשנות קצת את ההסתכלות שלהם, לא מאמין שהיחסים הנוצרים עכשיו יכולים להפוך למשהו אחר. לאיבה, לקנאה, לחשדנות, ואולי חס וחלילה ממש לשנאה. דווקא נראה לי שהקרבה הפיסית שנוצרה ויחסי השכנות האלה שגורמים לכולם להתקרב, ישמשו בסיס טוב וחיובי להמשך. כי אני רואה איך הבנות שלי אוהבות אותה ממש. וכשהן נפגשות זה מיד חיבוקים ונשיקות. וגם בין הילדים נוצרו יחסים ממש טובים. וביני ובין שלה ממש נוצרה מערכת מיוחדת של חיבה ואמפטיה ואפילו מין שפה שהיא כבר שלנו. והן משתפות במה שעשו ובכל מיני דברים שלהן שברור שלא משתפים בכם כל אחד.

וכשהמרכבה הזו תתחבר יש לי תחושה שעם כל המורכבות של משפחה מורכבת (אוף כמה פעמים אותו שורש...) זה דווקא יכול לעבוד לא רע. ואולי היא ואני נוכל לשמש לכולם עורף בטוח מפני הטלטלות שהחיים זימנו להם. ומקור בלתי נדלה של חום ואהבה. וכשיש את זה נראה לי שכל היתר יבוא יותר בקלות.

השבועות האלה הם גם נורא עמוסים. המון עומס בעבודה, והעסק החדש שכבר אוטוטו צריך להתחיל לפעול, וימים קצרים שצריך לצאת מוקדם כדי לאסוף את הילדים. יש ימים שאני מרגיש שממש רודף אחרי הזמן. מקווה שמתישהו הלחץ ירד. לא אוהב ימים לחוצים כל כך, במיוחד כשהם באים ברצף ולא רואה מתי יגמרו. בינתיים חתמתי השבוע על הסכם עם השותפה שנפרדה ממני בסוף שנה שעברה. גם זה הסתיים בסה"כ הרבה יותר קרוב למה שאני רציתי. אז עוד עניין כבר מאחרי. ועכשיו נשאר להתמקד כדי להרים את העסק החדש, ואולי זה יהיה פתח לסיים את מה שאני עושה כבר כל כך הרבה שנים. די בא לי לשנות את העיסוקים שלי, וחלומות יש הרבה. אולי בעזרתה ובעזרת החיבור הטוב הזה אפשר יהיה להגשים כמה מהם.