הקונפורמיסט

הגדול אצלי כבר יותר משבועיים. חזר לבית הספר שלו, וכאילו לא עזב. רגוע יותר, פחות לחוץ ומתוח. הולך לבית הספר ברצון. הקטנות שפירגנו למעבר שלו, מתחילות לגלות סימנים גוברים והולכים שהם רוצות גם. אין פלא. העליות והירידות שם הופכות להיות קיצוניות יותר ויותר וגם בירידה מה שקורה שם מזכיר יותר את קן הקוקיה מאשר בית נורמלי. אף פעם היא לא הייתה באמת שפויה אבל זה הולך ומחמיר. הם לא רוצים לחזור אליה כשהם אצלי, ועושים את זה מחוסר ברירה. וגם אז מתקשרים, לפעמים כמה פעמים ביום, שהם רוצים שאבוא ואקח אותם.

יש ימים שהרגשת חוסר האונים קורעת. אתמול זה הגיע שוב לשיא. היא תמיד מוצאת את הפרובוקציות הכי מטומטמות לעשות. לא אכפת לה כמה זה פוגע וכמה זה חוזר אליה כבומרנג. והילדים חכמים. הם יודעים איזה תרגילים לעשות לה כדי להרחיק אותה ואת הפגיעה שלה. הגדול התקשר לספר לי בלילה מה היא עשתה לו ואני חשבתי שאני מתפוצץ. בסוף הוא אמר לי שנעל את דלת החדר שלו כדי שלא תוכל להיכנס שוב ולהציק לו.

לא מצליח להבין איך היא לא רואה איזה ילדים מדהימים הם. איך אפשר להוציא מהם כל כך הרבה טוב והנאה. למה היא לוקחת את הדברים רק למקומות רעים. ואיך היא לא רואה איזה מחיר היא משלמת בגלל זה. האמת שמה שמטריד אותי זה לא המחיר שהיא משלמת אלא המחיר שהם משלמים. איזה אנשים הם יצאו אחרי שיגדלו איתה, איזה הורים הם יהיו וכמה עמוקים החריצים שהיא חורצת בהם. אני עושה כל מאמץ לחפות, לשמש משענת ולתת להם את הבסיס האוהב והשומר אצלי, אבל אני לא יכול להיות שם כשהם צריכים. זו הרגשה נוראית לדעת שמישהו פוגע בילדים שלך ואתה לא יכול באמת לעזור. התקווה שלי היא שהתהליך שחזיתי באמת יתרחש, והמעבר שלהם אלי יתרחש בקרוב. הגדול הגיע אלי מהר משציפיתי, ולשמחתי זה עבר חלק ובלי יותר מדי מלחמות. אני מחכה לבאים בעקבותיו. אני רק מקווה שזה יתרחש בקרוב ורק בשביל לחסוך להם עוד שנים של התמודדות עם אמא לא ממש שפויה. מגיע להם חיים טובים יותר.

זה בא בגלים העניין הזה. כל הזמן נמצא ברקע, אבל לפעמים קורים כל מיני אירועים שמקפיצים את זה למעלה בסדר היום, ואז עושים לי שוב לחשוב מחדש.

כך היה בל"ג בעומר. השנייה שלי נפצעה יומיים קודם בגן המשחקים, וספק שברה, ספק פצעה פציעה אחרת שתי אצבעות ביד ימין. בקופת חולים חבשו את היד, ואמרו שאין יותר מה לעשות, גם אם מדובר בשבר. לילדה המשיך לכאוב. בל"ג בעומר, לקחתי על עצמי ללכת איתה למדורה שלה. האקסית תכננה ללכת אחרי המדורה של השלישית, למדורה משל עצמה עם החבר שלה, בישוב שלו. אני חשבתי שבגיל מסויים מפסיקים לעשות מדורות, אבל כנראה אני לא ממש בעניינים. בקיצור, חשבתי שזה לא לעניין שהילדים חוזרים לבית בלי שהיא תהיה לקבל אותם, לרחוץ אותם אחרי המדורות, ולהשכיב לישון. היא חשבה אחרת, ונסעה לה. את הגדול והשנייה החזירו הורים של ילדים אחרים, כל אחד מהמדורה שלו.

בשלוש לפנות בוקר השנייה התקשרה בבכי. היד כואבת לה ואמא לא עונה לה לטלפון. ניסיתי להתקשר לאקסית, אבל הטלפון היה כבוי. התקשרתי לילדה והסברתי לה מה לעשות, המטפלת שהתעוררה (היא פוטרה סופית יום קודם לכן, ונשארה בינתיים, ללא תשלום, עד שתמצא בית חדש), עשתה את מה שאמרתי, ואני נשארתי איתה עוד קצת בטלפון עד שהכאב פחת, והיא עמדה להירדם שוב. אני לעומת זאת לא נרדמתי עוד שעה ארוכה אחר כך. הכעס על חוסר האחריות שלה, על זה שהיא לא זמינה כשצריך אותה, שיגע אותי.

בבוקר כבר לא התאפקתי וכתבתי לה המכתב הבא:

"

                                                                                                            12.5.09

< שם > שלום,

אני כותב לך את הדברים כי לאחרונה אני מודאג מאוד מהאינטראקציה שלך עם הילדים, ומכל מה שקורה אצלך בבית.

מה שהגדיש את הסאה היו אירועי אתמול, כאשר את נסעת ל<שם החבר> בערב, ומסתבר שלא חזרת בלילה הביתה, אלא בשעות הבוקר. הסיטואציה שהילדים נשארים משך לילה שלם ללא הורה בבית (וזו אינה הפעם הראשונה או היחידה שזה קורה) היא סיטואציה בלתי אפשרית. על כך נוספה העובדה שהטלפון שלך היה כבוי בלילה ואי אפשר היה לאתר אותך. כפי שאת יודעת <השנייה> התעוררה בשלוש לפנות בוקר, ניסתה להתקשר אליך אולם היית לא זמינה. כך היא התקשרה אלי בבכי, סובלת מכאבים באצבעות היד. אני נתתי הנחיות ל<מטפלת> איך לטפל, אבל ילד לא זקוק רק לטיפול טכני אלא גם להורה שיהיה איתו, ילטף אותו, יתייחס לכאב וירגיע את החששות. ואת כל אלה לא היה לילדה בלילה, כמו גם בלא מעט לילות אחרים בהם את נעדרת מהבית.

<שם>, מדובר בהיעדר גבולות ובסדרי עדיפויות פגומים ובשיקול דעת לקוי מהיסוד. אזכיר לך כי ביום ראשון הילדים היו אצלי, כמו גם היום והם יהיו אצלי בסוף השבוע הקרוב. הבחירה, למרות זאת, להיעדר גם אתמול בלילה מצביעה על כל מה שכתבתי לעיל.

גם הדרך בה את בוחרת להתלבט עם הילדים בשאלת מעבר הדירה היא על פניה טעות שגורמת להם פשוט לנזקים. אי אפשר להותיר את הילדים בכזה חוסר ודאות. יום עוברים ל<ישוב>, למחרת לא עוברים, וחוזר חלילה. גם ה"מטחנה" שאת מעבירה אותם, רק תורמת להעמקת הפצעים שלהם. את לא שמה לב איך את מרסקת בעיניהם את שרידי האמינות שלך? שמעי את הדרך בה הם פונים אליך, את הסגנון. את לא מבינה שזה משום שהם כועסים, מבולבלים, כואבים ורוצים את תשומת הלב שלך ומתחננים למעט יציבות בחיים?

אם נראה לך שהילדים מקשים על יצירת הזוגיות החדשה שלך, או שכמות הימים שהם איתך היא רבה מדי, אפשר לעשות בזה שינוי. אולי יש מקום לחשוב על שינוי סדרי הראיה ו/או ההחזקה. אם כל כך חשוב לך לעבור ל<שם ישוב> ובן זוגך החדש אינו מוכן לעבור ל<ישוב>, יתכן ויש מקום, לפחות לשנה הקרובה, לשנות את החזקה וסדרי הראיה. להותיר את הילדים בבית ב<ישוב>, את תעברי ל<שם ישוב> ואני אעבור לגור איתם ב<ישוב>. רעיון כזה עלה ממך לפני שנה, שסדרי הראיה יתבצעו בבית ב<ישוב>, כך שהילדים לא יצרכו לנדוד בין בתים. אולי זה הזמן ליישם את זה בצורה מעט שונה. ממילא הסדרי הראיה בינינו הם כמעט חצי חצי, והילדים אצלי 3 לילות בשבוע. כך הם יהיו אצלי 4 לילות ואצלך 3 לילות, ויחסכו מהם המעברים האלה שהם כל כך מתנגדים וחוששים מהם.

השינוי שאני מציע יכול לאפשר לך זמן להתארגן, לבחון את הדברים, ליצור יציבות בחיים שלך, ולקבל החלטות ממקום יציב נכון וחזק.

<שם>, נסי לראות את הדברים דרך המשקפת של טובת הילדים, ולא דרך האגו והפחדים. לחיות עם הילדים כשאין את היכולת להתייחס אליהם, או להיות איתם כשצריך, לא נותן כלום לאף אחד. כך גם העול של ההוצאות ירד ממך, אני אמשיך לסייע לך, ותוכלי לבנות את עצמך מחדש. תמיד תשארי אמא שלהם, והעובדה שיגורו יותר איתי לא תפחית מהאמהות, אלא אולי דווקא תחזק את הקשר, שכן כך ימנעו כל הקונפליקטים שמתרחשים היום, ותספגי מהם פחות כעסים ממה שאת סופגת.

אתמול בלילה כל כך כעסתי עליך שחשבתי שבבוקר אתחיל לנקוט הליך משפטי בעניין החזקת הילדים. אבל את יודעת שכל הזמן נמנעתי מלפנות לבית המשפט, כדי לא לפגוע בילדים ובך. אפשר לעשות את הדברים בהסכמה, ואני מקווה שנוכל לעשות את זה גם כעת.

אנא חשבי על מה שכתבתי לך. מצפה לתשובתך. "

כמובן שהתגובה לא אחרה לבוא. הזעם, התוקפנות ואפילו האלימות שלה יצאו ישר. באיומים, בצעקות, ובאמירות קשות ובוטות, שהיא תלחם בי, ושכולם יסבלו אם אני אלחם בה. שהיא לא תוותר בחיים. שאין שום סיכוי שיקחו ממנה את הילדים ושאפילו מאמהות נרקומניות בקושי לוקחים את הילדים...

ואני חשבתי שוב על הדברים. ועל העולם העקום שבו אנחנו חיים. כמה עיוות יש בתפיסה הזו האוטומטית שבגירושין הילדים נשארים עם אמא שלהם, ומיד נשללות הזכויות מהאב, לא משנה מי מהם תפקד יותר טוב, ומהי טובתם של הילדים. ואיך זה שלמרות כל העצב, היא בעצם צודקת, כי הסיכויים שבית משפט ישנה את המשמורת, ויעביר אותה אלי הם כל כך קלושים, שאין בכלל מקום להתחיל בכזה מהלך.

יומיים הסתובבתי עם סלע שמונח לי על החזה. בקושי נשמתי, בקושי אכלתי, הרגשתי שאני סוחב עלי את משקלו של העולם. והיום החלטתי לשחרר אותו. לשחרר כי אין טעם לסחוב כאלה סלעים. אם אין לי דרך אמיתית לשנות את הדברים אין טעם להתחיל ולפסוע בשביל. והמציאות היא כזו. גם אם היא עקומה, איומה, כואבת ודורשת שינוי. יכול להיות שהמכתב ישנה אצלה, ולו לפרק זמן, את ההתייחסות לילדים. ימחיש לה שקיימת גם אפשרות אחרת.  ואולי לא. נראה שאין לי הרבה ברירות, ואאלץ פשוט להמשיך ולייצר בחלק שלי מציאות נורמלית ויציבה, ולהשקיף מהצד בדאגה על מה שקורה אצלה.

מדינה עקומה. עולם עקום. באסה.

אחרי תקופה קצרה של יציבות מדומה שוב רועדת האדמה תחת רגליהם. ואולי היציבות לא הייתה נוכחת מעולם בחייהם? הדברים נראים לפעמים כמו אשליה שכל נגיעה קטנה מנפצת אותה. ואם חשבתי שאחרי יותר משנה לאחר הפרידה מאמא שלהם, השקט מתחיל להתנחל בנפשם, אז כנראה זו הייתה תקווה מוקדמת מדי. היא נחושה לעבור בקיץ הקרוב. אני מכיר אותה כל כך טוב וידעתי מיד כאשר יצאו המילים מפיה לפני כשבועיים, שההחלטה כבר התקבלה והפור נפל. שום דבר לא יכול לשנות את זה אצלה, אלא אולי צירוף נסיבות אומלל שיטרוף לה את הקלפים. דרך קבלת ההחלטות שלה מעולם לא הייתה רציונלית או כשל אדם נורמלי. ברגע שהרעיון היה מנצנץ במוחה, הדרך להוצאתו אל הפועל הייתה קצרה ולעיתים מיידית. היא לא מסוגלת לתת לדברים לשקוע מעט בראשה, על מנת שהניצוץ יעבור כמה פילטרים, יעובד, ויצא אל הפועל (או לא) ברגע הנכון ובדרך הנכונה.

מהרגע שהחליטה, היא משוחחת על כך עם הילדים מדי יום. הם עוברים את המטחנה הרגילה שאפיינה אותה כשהיא רצתה משהו. כך היה כאשר היינו נשואים. אם התנגדתי לאיזה רעיון שלה היא הייתה מדברת עליו כל יום, עד שהייתה שוברת אותי, והייתי מסכים רק בשביל לקבל קצת שקט. שקט מדומה אמנם, אבל בכל זאת שקט. עכשיו עוברים את זה הילדים. וכשהם מגיעים אלי, הם מוציאים את זה בבכי ובכאב בלתי נגמרים ובלתי נסבלים. אני שומע בסבלנות, מנסה לנחם, לשכנע שסוף העולם עוד לא הגיע, אבל עומד מול זה בחוסר אונים מוחלט. יודע כמוהם שאין אפשרות לשנות את הגזרה, ומרגע שהרכבת יצאה מהתחנה היא תגיע לתחנה הסופית שלה ולא משנה שחלק מהנוסעים רוצה בכלל לרדת בדרך.

בדרך המשברים מתעצמים כמובן, כי כל פעולה חייבת להיעשות עם מופעי ראווה. אז לשם העצמת המשבר היא פיטרה את האופר שהייתה בבית במהלך חמש השנים האחרונות. וכדרכה עשתה את זה מעכשיו לעכשיו. היא סיפרה על זה לילדים שלשום, ובעיקרון החל משבוע הבא, ככל שהאופר תמצא מקום אחר, היא חופשיה לדרכה. כבר חודש שהיא עצמה לא עובדת, אז גם המצב הכלכלי שלה מתדרדר במהירות. למרות שאני משלם מזונות כמעט 13,000 ש"ח בחודש, אז אין לה כסף אפילו לקנות נעליים לגדול, שהנעליים שלו נקרעו. את האוכל לבית עדיין אבא שלה קונה, כך שהיא יכולה לצאת עם החבר שלה, למלא דלק, ולבשל עבורו את האוכל לכל השבוע, ולא לשכוח כמובן את המספרה הקוסמטיקאית רכישת הבגדים וכל הדברים שבלעדיהם היא לא יכולה לחיות.

הגדולים דיברו איתי אתמול שהם רוצים לעבור לגור אצלי. וגם אם אעבור לגור עם הסופרת הם רוצים לגור איתנו ולא עם אמא שלהם והחבר שלה. "הוא מעצבן" הם אומרים. לא סובלים אותו. כל כך הרבה פחדים וחששות עלו בשיחה איתם אתמול. כל כך הרבה כאבים. והקשה מכל הוא האמירה שלהם שהיא לא מקשיבה ולא אכפת לה מהם. אמירה שאני, כמובן, מנסה לדחות ולהסביר שלא כך המצב, אבל בתוך ליבי יודע שהם מכירים אותה בדיוק כמוני.

היא מנסה לשוחח איתי ולרתום אותי שאסייע לה לעבור. ואני לא מוכן עדיין לתת לה את הכתף הזו. מקווה שאולי הקשיים יניאו אותה מהמעבר הקרוב וידחו מעט את התכניות. למרות שאני יודע מההיכרות שלי איתה ששום דבר לא יעמוד בדרכה, עדיין איזה שביב של תקווה מפעם. "הילדים התרככו לאחרונה" היא אומרת לי. "זה בגלל שהם התייאשו ממך" אני עונה. "זה נכון, אני מדברת איתם כל יום. הם צריכים להבין שהם לא מחליטים. אני מחליטה והם צריכים לקבל" היא עונה. ואני חושב שהיא כנראה לא תבין לעולם שהם בני אדם שלמים עם רגשות, חששות, פחדים, ורצונות. זה נכון שהם לא יכולים "לנהל" את החיים, אבל צריך להתחשב במה שעובר עליהם, ולנסות להקל על הפחדים ולשדר מסר שמקשיבים למה שאומרים להם, גם אם לפעמים לא מסכימים. צריך לנסות, ככל האפשר, לרכך עבורם את התוצאות של ההחלטות, להסביר ולנסות לגרום להם להבין, ולא לצפות שהם, כמו חפצים, פשוט יסתגלו מחוסר ברירה. כי ככה זה וזהו.

הסברתי להם אתמול שהם לא גרים אצלי לא כי אני לא רוצה אלא כי חשבנו בתחילת הדרך שיהיה להם יותר טוב אצל אמא, בגלל הבנות הקטנות שצריכות יותר את אמא בהתחלה ובגלל שלא רצינו לפצל ביניהם. אמרתי להם שתמיד הם יגדלו יחד כל ארבעת הילדים ותמיד יהיו זה בשביל זה, והם הסכימו שפיצול לא בא בחשבון. הסברתי כדי להקל עליהם, ובתוכי נקרעתי כי אני יודע שאין דבר שאני רוצה יותר מזה שהילדים יחיו איתי ויגדלו אצלי. אין לי ספק שאני הורה הרבה יותר טוב ממנה ויכול לספק להם סביבה הרבה יותר בטוחה שפויה ויציבה ממנה. יכול לתת להם הרבה יותר את מה שהם צריכים. אבל אני גם יודע שאם בדרך כלשהי אקח ממנה את הילדים היא תתמוטט ואולי אף תחדל מלהתקיים בתור אמא, וגם את הנזק הזה אני רוצה למנוע מהילדים שלי. כי לפעמים מוטב אמא כזו מלחיות בלי אמא בכלל.