הקונפורמיסט

היום חוזרים לארץ. השבוע האחרון היה מתיש ביותר. עבדנו בלי הרף. סה"כ לא כל כך פשוט להקים שתי חנויות בארצות זרות, כשאתה לא מכיר היטב את הסביבה וכל דבר שאתה צריך, אתה צריך לחפש. אבל סה"כ התגברנו על הכל בצורה די יפה. ואתמול סיימנו לסדר את החנות האחרונה. בהסתכלות אחורה זה היה ממש אמיץ לצאת ככה ולקוות שהכל ילך כמו שצריך. לשמחתנו זה באמת קרה. אולי היכולת הזו שלנו להבין אחד את השני, בלי ויכוחים, כשכל אחד יודע מה הוא עושה, וסומך על האחר ועל ההחלטות שלו, עזרה לנו לעמוד במשימות שלקחנו על עצמנו.

והבוקר כבר ראינו שאתמול רכשו מהחנות הראשונה שגמרנו. את הרכישה הראשונה. די מרגש זה היה. מקווה שזה אות להמשך. בין לבין הספקנו גם לבקר במקום נוסף שבו אנחנו רוצים לפתוח חנות נוספת. והיעד של להגיע בתוך חצי שנה ל-5 חנויות עובדות נראה היום הרבה יותר אפשרי.

היום נחזור לארץ. עמוסי חוויות. ואחרי 10 ימים יחד, נאלץ לחזור לישון בנפרד. כנראה לתקופה די ארוכה, אחרי ששנינו השארנו את הילדים אצל האקסים לכל התקופה.

אבל הקשר הזה שנוצר העמיק כל כך בימים האלה, והיחד שנבנה לו, הוא הדבר האמיתי והרווח הגדול ביותר של כל מה שאני עושה.

עוד צעד קטן בדרך להגשמת החלום. שמח שמצאתי את זו שאיתה ביחד אפשר לעשות את הצעדים האלה. הצעדים להגשמת חלומות. לא דבר של מה בכך למצוא בת זוג שאיתה אפשר להגשים חלומות. ולא דבר של מה בכך שאתה יכול להגשים חלומות של בת הזוג. על הדבר הנפלא הזה שלמזלי קיבלתי, אני צריך לומר תודה גדולה כל יום. ואני אומר...

בוקר מושלג באירופה שלה. יושב בחדר המלון ומהחלון נשקף נוף הנהר וכל הרחובות והבתים והעצים מכוסים מעטה לבן של שלג. הסופרת עוד עוסקת באריזה של מספר פריטים שעוד שעה קלה יוצגו באחד משני המקומות שיציגו את המוצרים שלנו בהולנד. נתארגן ליציאה ונמשיך ליום עבודה במקום החדש.

היום כבר נסיים הקמה של אחד המקומות, וניתן כבר יהיה לרכוש את המוצרים שהבאנו. ומחר נמשיך למקום השני ונקים גם אותו.

יושב, כותב וחושב איך הדברים מסתדרים להם בעיתויים כמעט מושלמים. כשיצאנו מהארץ חשבנו שכמעט כל מה שיכול היה להשתבש אכן משתבש. היה עיכוב ביציאת המשלוח מהארץ בגלל בדיקות בטחוניות. בחו"ל העו"ד שלנו זז בקצב שאם אני הייתי עובד ככה הייתי כבר מת מרעב. המשלוח הגיע לאירופה אבל החברה האירופאית שלנו עוד לא ממש נרשמה וגם לא נרשמה במע"מ - מה אומר שאי אפשר לשחרר את הסחורה מהמכס. בקיצור, כבר ראיתי את כל עשרת הימים מתבזבזים על לשחרר את הסחורה, ואת העלויות של זה.

אבל כמו מאז שהכרתי את הסופרת, אסור לאבד את האמונה. כל מיני רמזים קטנים בדרך שכבר ניבאו את הבאות. פגישה מקרית בשדה התעופה של עיר קטנה באירופה עם עו"ד שפלירטטה איתי בעבר הלא רחוק. נציג של חברת ההשכרה מתחנת השכרה אחרת שבמקרה היה בשדה התעופה והציע לנו לקחת אותנו במכונית שלו לתחנת ההשכרה שלו, ולתת לנו רכב במקום להמתין 4 שעות שתחנת ההשכרה ממנה הזמנו תפתח. וזוג שהצטרף אלינו במקרה בשדה התעופה למכונית של איש ההשכרה והתברר שהם גרים ממש לידינו בישראל, והאשה עוסקת במקצוע שבו עסקה הסופרת, ואפילו עובדת באותו מקום שבו היא עבדה לפני מספר שנים. מה הסיכויים שכל זה יקרה בבוקר אחד?

אז אלה היו סימנים מקדימים. בבוקר, תוך כדי ניסיון לעקוף פקק תנועה באורך 25 ק"מ בדרך ליעד שלנו, אומר איש השילוח מישראל שיהיה מאוד קשה לשחרר את הסחורה אבל הוא יעשה את המקסימום. לא הסתיימה השיחה ואיש המכס באירופה אומר לנו שהוא כבר שיחרר את הסחורה ורק נשאר לשלם את המכס והמע"מ. הפקק השתחרר, הגענו בזמן ליעד, הפגישה בבנק הייתה טובה, באותו בוקר כבר החברה שלנו פורסמה ברשומות (משמע שהיא קיימת) העברנו את הכסף. חזרנו לאמונה שיהיה טוב, והבנתי שכל הסימנים המקדימים בשדה התעופה נועדו כדי לאותת שאסור, אבל ממש אסור להפסיק להאמין.

וכך זה המשיך גם אחר כך. כל מה שהיינו צריכים פשוט נקרה על דרכנו. חיפשנו מדפים - הגענו בדרך מקרה לאיקאה ומצאנו בדיוק את מה שרצינו. נתקענו בלי אינטרנט - באחד המקומות הציעו לנו את המחשב שלהם. נתקענו בלי נייר צלופן לאריזה - לאחת העובדות יש חנות בעיר אחרת והיא נסעה איתנו כדי למכור לנו גליל נייר. וכך נוכל היום לסיים את הקמת אחד המקומות והצבת המוצרים שם, ומחר נוכל להתחיל במקום השני.

והמקום הראשון יצא ממש מקסים. מאוד מרגש לראות את השלטים שלנו על הקירות שצבענו יום קודם, ואת המוצרים מונחים על המדפים, משולטים ומוצגים. אני מניח שההתרגשות תגבר כאשר גם יתחילו לרכוש אותם, ונקווה שעוד נראה את זה לפני שנעזוב כאן.

ובין לבין, כמעט לא מספיקים דברים אחרים. רק מקום גדול לאהבה הענקית והשקטה הזו, שלקחה אותי איתה אחרי החלום שלה שרקמה כבר לפני שנה. והדברים שבינינו מתקדמים להם בקצב מסחרר ובצעדי ענק. כי משהו אחר נרקם לו שם בפנים. עם המון עומק והמון שקט ובטחון. כי כל כך הרבה חוטים כבר מקשרים, וחוויות מיוחדות.

והאירופה שלה כבר לא רק שלה. היא גם קצת שלי. קצת שלנו.

הימים האחרונים היו מוטרפים בכל קנה מידה. השבוע יוצא המשלוח שלנו לאירופה, ואנחנו טסים בלילה של חמישי. עבדנו כדי לחבר את כל הקצוות ולדחוס את הכל בלוח זמנים כמעט בלתי אפשרי. כל מי שעבד עבורנו נרתם למשימה ועשה הכל כדי לעמוד בלוח הזמנים. אפילו הספק האנטיפת של רוב המוצרים, אחרי שקיבל ממני "על הראש" בסוף השבוע, הצליח לעמוד בלו"ז שנקבע. אתמול עוד הדבקנו מדבקות על קופסאות עד שתיים לפנות בוקר, וזה אחרי יום של איסוף סחורה, הדפסות, תרגומים ומה לא.

והמון עבודה עוד מצפה לנו כשנגיע לשם. אבל הציפיה הזו. כמו לתינוק שצריך להיוולד. והכל כבר מוכן לקראתו. מקווה רק שזה יהיה התינוק שפיללנו אליו. כל כך הרבה אנרגיה ומחשבה הושקעה בהקמה שלא יכול להיות שזה לא יצליח. רק שלא יהיו תקלות של הרגע האחרון.

תוך כדי הכל צריך גם לטפל במערכות יחסים. האקסים, הדרישות, העובדה שטסים לעשרה ימים ומה לא. איך הדברים הופכים לפעמים למסובכים?

ואיך בכל הלחץ והמטלות שיש לבצע, ביני ובינה הדברים זורמים בצורה מופלאה. מבינים אחד את השני. מסייעים. אין מחלוקות אין חיכוכים. הכל בשקט, ברוגע. והציפייה להיות יחד בחו"ל 10 ימים - עושה המון טוב בלב. ניקח לנו איזה צימר נחמד קרוב לשני המקומות ששם אנחנו מתחילים לפעול. ואפילו בתוך הקור של אירופה שהיא כל כך לא אוהבת, אני בטוח שיהיה חם בלב. כל כך כיף לעבוד איתה יחד. וגם החוויות האלה מצטברות לנו לצבר של חוויות משותפות שעושות את ה"ביחד" ליותר חזק.

בזמן האחרון אני די מטפח תקוות שהעסק הזה יצליח בגדול. אולי זה יהיה כרטיס היציאה שלי מהמקצוע שלי. בתקופה האחרונה די נמאס לי ממה שאני עושה. אני עושה את זה בעיקר כי זו הפרנסה שלי ואני לא יכול להתנתק ממנה. אבל אם אצליח לפתח מקור פרנסה אחר, אז אולי זה יהיה הזמן לעשות דברים אחרים. ואולי באמת נוכל לטפל בעסק הזה ולפתח אותו, ויהיה לנו מספיק כסף וזמן כדי שנוכל לעשות דברים אחרים שרוצים. כמו למשל לכתוב, לבשל, לטייל, ולא יהיה הלחץ והאחריות הזו כל הזמן לטפל בעניינים של אחרים. הלוואי.

עכשיו אני עומד לקחת את הילדים אלי. היום הם אצלי. אבל לפני זה אצטרך לדבר עם גרושתי ולבשר לה שאני טס ולא אהיה 10 ימים. נראה עד כמה היא תסער מזה. בטוח שלא תפרגן כי זו תכונה שלא קיימת אצלה. אבל מקווה שלא תעשה סצנות חריגות מדי. אין לי כח אליה ואין לי כח להיות תלוי בה. מה שבטוח שהיא לא תוכל לעמוד בדרכי. לכל היותר תציק לי עד שאסע וכשאחזור. כנראה שאאלץ להתרגל לחיות עם זה עוד תקופה כלשהי. בפנים זה לא עושה לי כלום.