הקונפורמיסט

אחרי הפרידה והגירושין אתה חווה איזה סוג של חופש. מין מיני עצמאות. פתאום אין מי שיגיד לך מה אתה צריך או אמור לעשות, אתה הופך אדון לעצמך ולזמן שלך, ופתאום גם מוצא זמן לכל מיני דברים שכשהייתי איתה אף פעם לא הצלחתי להכניס אותם ללו"ז שלי.

אבל עם הזמן אני מבין שהעצמאות שלי היא בערך כמו העצמאות של המדינה. עצמאות בעירבון מוגבל. הרבה גורמים מסביב שצריך להתחשב בהם. הילדים שאני רוצה לראות ולהיות איתם, וכשאני איתם אני לא עם אף אחד אחר. האקסית שמדי פעם מפציעה במופעי פירוטכניקה הדומים לפעולות טרור שצריך להתמודד איתם. הגבולות עם האקסית שצריך לייצב. יחסי עם הסופרת שאפשר לדמות אותם ליחסי החוץ של המדינה, ואולי דווקא ליחסי הפנים. ילדי הסופרת, האקס שלה, שבשלב זה דומים יותר לחבר המדינות באו"ם שאיתם צריך לנסות להגיע להבנה בטרם יוציאו הודעות גינוי כאלה ואחרות. וכך מנווטים חיי בין הגורמים השונים, אבל לפחות מדובר ביישות עצמאית. לא פחות ולא יותר. ישות עצמאית כמו המדינה שלנו. בערך.

דוגמא מצויינת הייתה יום העצמאות אותו אנחנו עדיין חווים. הילדים שלי ושל הסופרת אמורים היו להיות עם האקסים. ואנחנו עוד פינטזנו על נסיעה. אלא שכבר לפני יומיים הוברר באופן סופי שזה לא יצא אל הפועל. תושבי המדינה שלי (הילדים) ביקשו שאגיע בערב לישוב שלהם כי הם מופיעים וזה לא יפה אם אני לא אהיה ולא אכפת להם בכלל מה התכניות שלי (וכמובן שהגעתי). לסופרת נקבעה פגישה בנושאי בת/בר מצווה עם הורים שבסוף בכלל לא הגיעו (לא כל התושבים מצייתים לחוקים התברר). ובערב תקריות גבול בינה ובין האקס שנמשכו אל תוך הלילה, וגרמו לכך שרק היום בצהריים נצליח להתעורר מעלפוננו, ולגלות שהנה יום העצמאות כמעט וחלף. "עצמאות" אמרנו כבר?

אז לרגל יום העצמאות ה-61 של מדינת ישראל אנחנו עדיין מחפשים את העצמאות האמיתית שלנו. זו שתאפשר לנו באמת לחיות יחד, לגדל את הילדים שלנו, לחלום חלומות וגם להוציא אותם אל הפועל. עצמאות שבה הגבולות שלנו ושל האקסים יהיו ברורים ויציבים. ללא תקריות, וששלום ישרור בין כולם. שנהפוך ליישות שיחסי החוץ שלה יהיו תקינים וכך גם יחסי הפנים. שלא ניתן להשפעות מין החוץ להכתיב לנו את המהלכים ואת הרצונות. שהמיתון יסתיים ובקופת האוצר שלנו יהיו מספיק תקציבים לכל הרצונות, הצרכים והחלומות (גם של כל הנתינים). ונאחל לעצמנו שכל אלה יהיו לנו בקצב הרבה יותר מהיר משל המדינה (ולא שלה אנחנו לא מאחלים, אבל עליה אין לנו באמת שליטה).

חג עצמאות שמח.

לא, לא נפרדנו. אלא שהשבוע הסופרת עברה מכאן. ודווקא השבוע עבדתי בטירוף. כל בוקר קמתי בשש, ונסעתי ברחבי בארץ. ים של דיונים ופגישות. וכך יצא שהיא עברה ביום שני, ומיום שלישי בבוקר כשנפרדנו לא הצלחנו להתראות בכלל. רק טלפונים וsmsים. מוזר היה להגיע הביתה, להביט מתוך הרגל על הבית שבו הייתה, ולדעת שהיא לא נמצאת. אין קפיצה קצרה לקפה, לא שלום מעבר לכביש, לא לראות אותה מבעד לחרכי התריס, לא לשמוע את הקולות הבוקעים מהבית, כלום, כלום. וכל השבוע נראה כך. הוסיף לזה הקושי של העבודה הרבה שהייתה, והנה מתכון לתחושת בדידות ועצבות שירדה וליוותה כל השבוע. וגם את השבת שלנו "גזלו". דווקא השבת יש בר-מצווה לבן של חבר שלי שנפטר לפני שנה. השבוע הייתה האזכרה ובשבת בר המצווה. עירוב מטורף של עצב ושמחה. לא מצליח להבין איך בכלל אפשר לעמוד בזה. אז בקיצור נשאר לנו רק חלק מיום השישי שעומד להתחיל עוד מעט.

את הזמן של הבוקר ניצלתי על מנת לבשל כמה דברים נחמדים לארוחת ערב. נעשה אותה כבר אצלה בבית החדש, שעוד מספר חודשים כבר יהיה הבית שלנו. זה היה נורא מוזר כשהיא עברה בלעדי. לראות את החלום, לגעת בו, אבל לדעת שהוא עוד רחוק מספר חודשים, ושצריך להתאזר בסבלנות כי יש עוד עניינים לא גמורים. הילדים שצריך להתחשב בהם, האקסים שלא יכולים לבלוע את הכל בבת אחת, ועוד כאלה עניינים שאין מה לעשות אבל הם כנראה חלק מהחיים.

לפחות הזמן שאנחנו יחד מרים את שנינו. למרות הזמן שחלף שום דבר איננו שגרה, ושם דבר לא מובן מאליו. הכל הופך עם הזמן לטוב ומשובח יותר. העומק של האהבה, ההיכרות שמעמיקה, הסקס שהולך ומשתבח (למרות שמההתחלה הוא כבר היה טוב למדי). גם האקסים ילכו ויתרגלו. למרות שלשלי יש מפעם לפעם התקפי קנאה, העובדה שיש לה בתקופה הזו חבר, כנראה הופכת את ההתקפים לקלים במיוחד, לעומת כל מה שהיא יודעת ומסוגלת, ולעומת מה שחוויתי ממנה עד היום. אני מאמין שגם האקס של הסופרת ירגע, ויפנים את עובדת קיומי עלי אדמות.

בשבוע הבא אני אמור לעבור דירה גם כן. אני עובר לבית שהסופרת פינתה. יהיה לילדים קצת יותר מקום, ויותר מרווח. הבית שבו אני נמצא כבר מיצה את עצמו. חוץ מזה חיתוך הצמיגים שלי יכול להיות קשור לאיזה סכסוך שקשור בבית הזה, ושלי אין כל קשר אליו, אז לא בא להמשיך להיות כאן בחשש. הילדים כבר מצפים למעבר. יהיו להם יותר חדרים, ובכלל יהיה יותר נעים.

נראה שאצטרך להתרגל לשינוי הזה, ולמעבר של הסופרת מכאן. דווקא הסידור של שכנים היה סידור מעולה. גם לנו וגם בכלל. אולי עוד יהיו לילות בודדים, אבל אני כבר יודע לסמן את השלב הבא, שגם הוא מתקרב בצעדי ענק - כשאעבור לבית שלנו.

כנראה שהבית שמצאנו לא יקרה. מי שניהל מו"מ איתנו, משך קצת זמן, אפילו שסגרנו את כל התנאים ורק חיכינו לחוזה. ביום חמישי כבר התחיל להרגיש לי שמשהו לא בסדר, וביקשתי ממנה שתתקשר אליו. בשיחה הוא ניסה להתחמק, והיא הבינה שכנראה יש לו מישהו אחר. אולי היה מוכן לשלם כמה שקלים יותר, או משהו כזה. היא הופתעה מאוד. אמרה לו שהוא צריך להחליט ושיתן לה תשובה באותו היום, אם כן או לא. הוא לא חזר, וכנראה שזה לא. אבל גם אם זה לא, ברור לנו שהגיע הזמן שזה יקרה. אנחנו מאוד רוצים יחד. וכל מיני שאלות והתלבטויות שביני ובינה מתבררות אט אט. הפתיחות התקשורת והיכולת לדבר על הדברים בצורה הכי פתוחה והכי כנה מאוד מהנה והופכת גם את התהליך לחוויה בפני עצמה. מלמדת אותנו עוד זה על זו (ולהיפך).

מאוד אוהב את סופי השבוע שלנו לבד. שהם רק שלנו. אמנם תמיד נכנסות כמה שעות שיש מטלות כאלה ואחרות (יום הולדת, כדורגל וכאלה) אבל יש לנו גם את השעות השקטות שלנו, שבהם אנחנו יכולים לשקוע פנימה, ולצלול למעמקי האהבה שלנו. זה יתרון שלא קיים לזוגות נשואים. ואני מקווה שנוכל לשמר את זה, למרות שאני בכלל לא בטוח. כי באיזה שהוא מקום נראה לי שבעוד זמן, כשהילדים יגדלו ותהיה להם זכות בחירה, הבחירה שלהם תהיה להיות איתנו בבית הרבה יותר מבכל מקום אחר. אבל גם זה יהיה לטובה, ובוודאי יוכל לשמח אותי מאוד.

ולכל נוספה הציפיה לתשובה. תשובה לחלום. חלום שגם הוא התקדם נורא מהר. מהר יותר מהדימיון. זה כבר נמצא שם. ובקרוב תתקבל ההכרעה. מין הכרעה כזו שיכולה לפעמים לשנות כיוונים.