הקונפורמיסט

כמעט חודש לא כתבתי כלום. קרו המון דברים בחודש הזה. ומשום מה לא יכולתי לכתוב על כלום במהלך החודש. לא יודע אפילו להסביר לעצמי את זה. ודווקא אתמול כאילו כבמטה קסם חזרה התשוקה לכתוב. עברתי שוב על שני הפרקים האחרונים של הספר שלי וכבר ידעתי את ההמשך. ובראש כבר התחיל להכתב ספר אחר, חדש, שמבוסס כולו על ארבעה דורות של משפחה, ותיק שניהלתי בחודש האחרון. צריך רק קצת זמן כדי לפנות את המחשבות וכדי שאפשר יהיה לכתוב את הדברים בחופשיות ובלי שמחשבות על טרדות היום יום, העבודה, הילדים, הכסף וכו' יסיטו את המחשבה.

את החודש הזה ניצלנו, הסופרת ואני, לקדם את הדברים. כשבאמצע מריבה מוזרה שעזרה לנו לחדד את הרצונות והמטרות. אני כבר מגיע אליה בחופשיות למדי. הקרח עם שלה נשבר לגמרי. כאילו בכלל לא היה. "אנחנו אמרנו שיש לנו בעיה עם זה שהוא יבוא?" שאלו אותה אחרי הפעם הראשונה שבאתי. כאילו לא היו התנגדויות. כאילו המילים שאמרו לא נאמרו בכלל. וכך נמחקו להם ארבעה חודשים של נתק ופירוד. באופן בלתי מוסבר וכמעט בלתי מובן. אירועים חשובים חלפו להם בלי סערות (יחסית), והכל נראה פתוח עכשיו להתקדם לקראת השלב הבא - תכנון המעבר למגורים משותפים. לא בשבועות הקרובים, אבל אם נעשה את זה נכון, זה יקרה אפילו מהר ממה שנתכנן. אנחנו מרגישים נשואים זה לזו, והחיים בשני בתים לפעמים מקשה עלינו את החיים. אבל אני יודע שנדרשת כאן לא מעט סבלנות כדי שהמעבר והחיבור יצליחו.

היחסים עם הילדים שלי טובים והקשר איתם מתהדק והולך. הימים האחרונים הם יותר ויותר מביעים רצון להיות איתי יותר וגם לעבור לגור איתי. בינתיים אני מסביר שהמעבר הזה לא אפשרי, ומנסה לתת גיבוי לאמא שלהם כמה שאפשר. משום מה למרות שהיא החליטה לעבור לישוב אחר נראה שהתכניות שלה נתקלות בקשיים וייתכן שלבסוף המעבר יבוטל. נראה לי שעד סוף החודש הזה אהיה יותר חכם.

באופן פרדוקסלי, דווקא אחרי שלקוח קבוע של המשרד עזב, נראה כי מצב ההכנסות משתפר, וכך גם תפקוד עורכי הדין במשרד. לקוחות חדשים מגיעים. תיקים גדולים מסתיימים ומניבים הכנסה נאה ואני מתפנה יותר כדי לנסות ולהביא עבודה חדשה ואיכותית יותר למשרד.

באירופה העסק לא מתקדם. אבל רעיון חדש למוצרים חדשים קורם לו עור וגידים, וכבר נמצא בתהליך. בחודש הבא כבר נצא לשם שוב כדי לנסות ולקדם את זה. אם זה יצליח זה יכול להוציא את העגלה מהבוץ. אם לא, נאלץ כנראה לסגור את המיזם הזה שהקמנו. יכול להיות שהתקופה הזו של מיתון עולמי בכל זאת תצליח להכריע אותנו.

והקיץ כבר כאן. שמש, חום, ואופטימיות מלבלבת כפי שמתאים לעונה זו של השנה.

היום חוזרים לארץ. השבוע האחרון היה מתיש ביותר. עבדנו בלי הרף. סה"כ לא כל כך פשוט להקים שתי חנויות בארצות זרות, כשאתה לא מכיר היטב את הסביבה וכל דבר שאתה צריך, אתה צריך לחפש. אבל סה"כ התגברנו על הכל בצורה די יפה. ואתמול סיימנו לסדר את החנות האחרונה. בהסתכלות אחורה זה היה ממש אמיץ לצאת ככה ולקוות שהכל ילך כמו שצריך. לשמחתנו זה באמת קרה. אולי היכולת הזו שלנו להבין אחד את השני, בלי ויכוחים, כשכל אחד יודע מה הוא עושה, וסומך על האחר ועל ההחלטות שלו, עזרה לנו לעמוד במשימות שלקחנו על עצמנו.

והבוקר כבר ראינו שאתמול רכשו מהחנות הראשונה שגמרנו. את הרכישה הראשונה. די מרגש זה היה. מקווה שזה אות להמשך. בין לבין הספקנו גם לבקר במקום נוסף שבו אנחנו רוצים לפתוח חנות נוספת. והיעד של להגיע בתוך חצי שנה ל-5 חנויות עובדות נראה היום הרבה יותר אפשרי.

היום נחזור לארץ. עמוסי חוויות. ואחרי 10 ימים יחד, נאלץ לחזור לישון בנפרד. כנראה לתקופה די ארוכה, אחרי ששנינו השארנו את הילדים אצל האקסים לכל התקופה.

אבל הקשר הזה שנוצר העמיק כל כך בימים האלה, והיחד שנבנה לו, הוא הדבר האמיתי והרווח הגדול ביותר של כל מה שאני עושה.

עוד צעד קטן בדרך להגשמת החלום. שמח שמצאתי את זו שאיתה ביחד אפשר לעשות את הצעדים האלה. הצעדים להגשמת חלומות. לא דבר של מה בכך למצוא בת זוג שאיתה אפשר להגשים חלומות. ולא דבר של מה בכך שאתה יכול להגשים חלומות של בת הזוג. על הדבר הנפלא הזה שלמזלי קיבלתי, אני צריך לומר תודה גדולה כל יום. ואני אומר...

בוקר מושלג באירופה שלה. יושב בחדר המלון ומהחלון נשקף נוף הנהר וכל הרחובות והבתים והעצים מכוסים מעטה לבן של שלג. הסופרת עוד עוסקת באריזה של מספר פריטים שעוד שעה קלה יוצגו באחד משני המקומות שיציגו את המוצרים שלנו בהולנד. נתארגן ליציאה ונמשיך ליום עבודה במקום החדש.

היום כבר נסיים הקמה של אחד המקומות, וניתן כבר יהיה לרכוש את המוצרים שהבאנו. ומחר נמשיך למקום השני ונקים גם אותו.

יושב, כותב וחושב איך הדברים מסתדרים להם בעיתויים כמעט מושלמים. כשיצאנו מהארץ חשבנו שכמעט כל מה שיכול היה להשתבש אכן משתבש. היה עיכוב ביציאת המשלוח מהארץ בגלל בדיקות בטחוניות. בחו"ל העו"ד שלנו זז בקצב שאם אני הייתי עובד ככה הייתי כבר מת מרעב. המשלוח הגיע לאירופה אבל החברה האירופאית שלנו עוד לא ממש נרשמה וגם לא נרשמה במע"מ - מה אומר שאי אפשר לשחרר את הסחורה מהמכס. בקיצור, כבר ראיתי את כל עשרת הימים מתבזבזים על לשחרר את הסחורה, ואת העלויות של זה.

אבל כמו מאז שהכרתי את הסופרת, אסור לאבד את האמונה. כל מיני רמזים קטנים בדרך שכבר ניבאו את הבאות. פגישה מקרית בשדה התעופה של עיר קטנה באירופה עם עו"ד שפלירטטה איתי בעבר הלא רחוק. נציג של חברת ההשכרה מתחנת השכרה אחרת שבמקרה היה בשדה התעופה והציע לנו לקחת אותנו במכונית שלו לתחנת ההשכרה שלו, ולתת לנו רכב במקום להמתין 4 שעות שתחנת ההשכרה ממנה הזמנו תפתח. וזוג שהצטרף אלינו במקרה בשדה התעופה למכונית של איש ההשכרה והתברר שהם גרים ממש לידינו בישראל, והאשה עוסקת במקצוע שבו עסקה הסופרת, ואפילו עובדת באותו מקום שבו היא עבדה לפני מספר שנים. מה הסיכויים שכל זה יקרה בבוקר אחד?

אז אלה היו סימנים מקדימים. בבוקר, תוך כדי ניסיון לעקוף פקק תנועה באורך 25 ק"מ בדרך ליעד שלנו, אומר איש השילוח מישראל שיהיה מאוד קשה לשחרר את הסחורה אבל הוא יעשה את המקסימום. לא הסתיימה השיחה ואיש המכס באירופה אומר לנו שהוא כבר שיחרר את הסחורה ורק נשאר לשלם את המכס והמע"מ. הפקק השתחרר, הגענו בזמן ליעד, הפגישה בבנק הייתה טובה, באותו בוקר כבר החברה שלנו פורסמה ברשומות (משמע שהיא קיימת) העברנו את הכסף. חזרנו לאמונה שיהיה טוב, והבנתי שכל הסימנים המקדימים בשדה התעופה נועדו כדי לאותת שאסור, אבל ממש אסור להפסיק להאמין.

וכך זה המשיך גם אחר כך. כל מה שהיינו צריכים פשוט נקרה על דרכנו. חיפשנו מדפים - הגענו בדרך מקרה לאיקאה ומצאנו בדיוק את מה שרצינו. נתקענו בלי אינטרנט - באחד המקומות הציעו לנו את המחשב שלהם. נתקענו בלי נייר צלופן לאריזה - לאחת העובדות יש חנות בעיר אחרת והיא נסעה איתנו כדי למכור לנו גליל נייר. וכך נוכל היום לסיים את הקמת אחד המקומות והצבת המוצרים שם, ומחר נוכל להתחיל במקום השני.

והמקום הראשון יצא ממש מקסים. מאוד מרגש לראות את השלטים שלנו על הקירות שצבענו יום קודם, ואת המוצרים מונחים על המדפים, משולטים ומוצגים. אני מניח שההתרגשות תגבר כאשר גם יתחילו לרכוש אותם, ונקווה שעוד נראה את זה לפני שנעזוב כאן.

ובין לבין, כמעט לא מספיקים דברים אחרים. רק מקום גדול לאהבה הענקית והשקטה הזו, שלקחה אותי איתה אחרי החלום שלה שרקמה כבר לפני שנה. והדברים שבינינו מתקדמים להם בקצב מסחרר ובצעדי ענק. כי משהו אחר נרקם לו שם בפנים. עם המון עומק והמון שקט ובטחון. כי כל כך הרבה חוטים כבר מקשרים, וחוויות מיוחדות.

והאירופה שלה כבר לא רק שלה. היא גם קצת שלי. קצת שלנו.