הקונפורמיסט

בוקר מושלג באירופה שלה. יושב בחדר המלון ומהחלון נשקף נוף הנהר וכל הרחובות והבתים והעצים מכוסים מעטה לבן של שלג. הסופרת עוד עוסקת באריזה של מספר פריטים שעוד שעה קלה יוצגו באחד משני המקומות שיציגו את המוצרים שלנו בהולנד. נתארגן ליציאה ונמשיך ליום עבודה במקום החדש.

היום כבר נסיים הקמה של אחד המקומות, וניתן כבר יהיה לרכוש את המוצרים שהבאנו. ומחר נמשיך למקום השני ונקים גם אותו.

יושב, כותב וחושב איך הדברים מסתדרים להם בעיתויים כמעט מושלמים. כשיצאנו מהארץ חשבנו שכמעט כל מה שיכול היה להשתבש אכן משתבש. היה עיכוב ביציאת המשלוח מהארץ בגלל בדיקות בטחוניות. בחו"ל העו"ד שלנו זז בקצב שאם אני הייתי עובד ככה הייתי כבר מת מרעב. המשלוח הגיע לאירופה אבל החברה האירופאית שלנו עוד לא ממש נרשמה וגם לא נרשמה במע"מ - מה אומר שאי אפשר לשחרר את הסחורה מהמכס. בקיצור, כבר ראיתי את כל עשרת הימים מתבזבזים על לשחרר את הסחורה, ואת העלויות של זה.

אבל כמו מאז שהכרתי את הסופרת, אסור לאבד את האמונה. כל מיני רמזים קטנים בדרך שכבר ניבאו את הבאות. פגישה מקרית בשדה התעופה של עיר קטנה באירופה עם עו"ד שפלירטטה איתי בעבר הלא רחוק. נציג של חברת ההשכרה מתחנת השכרה אחרת שבמקרה היה בשדה התעופה והציע לנו לקחת אותנו במכונית שלו לתחנת ההשכרה שלו, ולתת לנו רכב במקום להמתין 4 שעות שתחנת ההשכרה ממנה הזמנו תפתח. וזוג שהצטרף אלינו במקרה בשדה התעופה למכונית של איש ההשכרה והתברר שהם גרים ממש לידינו בישראל, והאשה עוסקת במקצוע שבו עסקה הסופרת, ואפילו עובדת באותו מקום שבו היא עבדה לפני מספר שנים. מה הסיכויים שכל זה יקרה בבוקר אחד?

אז אלה היו סימנים מקדימים. בבוקר, תוך כדי ניסיון לעקוף פקק תנועה באורך 25 ק"מ בדרך ליעד שלנו, אומר איש השילוח מישראל שיהיה מאוד קשה לשחרר את הסחורה אבל הוא יעשה את המקסימום. לא הסתיימה השיחה ואיש המכס באירופה אומר לנו שהוא כבר שיחרר את הסחורה ורק נשאר לשלם את המכס והמע"מ. הפקק השתחרר, הגענו בזמן ליעד, הפגישה בבנק הייתה טובה, באותו בוקר כבר החברה שלנו פורסמה ברשומות (משמע שהיא קיימת) העברנו את הכסף. חזרנו לאמונה שיהיה טוב, והבנתי שכל הסימנים המקדימים בשדה התעופה נועדו כדי לאותת שאסור, אבל ממש אסור להפסיק להאמין.

וכך זה המשיך גם אחר כך. כל מה שהיינו צריכים פשוט נקרה על דרכנו. חיפשנו מדפים - הגענו בדרך מקרה לאיקאה ומצאנו בדיוק את מה שרצינו. נתקענו בלי אינטרנט - באחד המקומות הציעו לנו את המחשב שלהם. נתקענו בלי נייר צלופן לאריזה - לאחת העובדות יש חנות בעיר אחרת והיא נסעה איתנו כדי למכור לנו גליל נייר. וכך נוכל היום לסיים את הקמת אחד המקומות והצבת המוצרים שם, ומחר נוכל להתחיל במקום השני.

והמקום הראשון יצא ממש מקסים. מאוד מרגש לראות את השלטים שלנו על הקירות שצבענו יום קודם, ואת המוצרים מונחים על המדפים, משולטים ומוצגים. אני מניח שההתרגשות תגבר כאשר גם יתחילו לרכוש אותם, ונקווה שעוד נראה את זה לפני שנעזוב כאן.

ובין לבין, כמעט לא מספיקים דברים אחרים. רק מקום גדול לאהבה הענקית והשקטה הזו, שלקחה אותי איתה אחרי החלום שלה שרקמה כבר לפני שנה. והדברים שבינינו מתקדמים להם בקצב מסחרר ובצעדי ענק. כי משהו אחר נרקם לו שם בפנים. עם המון עומק והמון שקט ובטחון. כי כל כך הרבה חוטים כבר מקשרים, וחוויות מיוחדות.

והאירופה שלה כבר לא רק שלה. היא גם קצת שלי. קצת שלנו.

אתמול ישבתי בבוקר והרגשתי צורך לקרוא שוב את הבלוג שלה. ישבתי שעה וקראתי את הפוסטים שכתבה כמעט לפני שנה. לקרוא בפרספקטיבה של חודשיים של היכרות, חיבר לי דברים וחידד לי אותם. הקריאה הייתה מרגשת כל כך שהרגשתי צורך עז לכתוב לה:

"יפה שלי,

עכשיו מגיע השלב של העבודה והמחשבה. איך לעשות את הדברים כדי שיצליחו. אחרי הנסיעה המוצלחת, מכל הבחינות, מגיע השלב של ההוצאה לפועל של הדברים.

ותוך כדי יש את הדברים הנוספים שהופכים את כל החוויה של היצירה של משהו חדש לנעים הרבה יותר. היא התמקמה לה במשרד שלי. יש לה חדר לידי. וזה נעים כל כך לדעת ולהרגיש שהיא נמצאת כל כך קרוב. ואתמול, יום שלם יחד. היא בענייני העסק החדש, ואני בעבודת המשרד הרגילה. יוצאים ובאים, מדברים בטלפון, נפגשים עם אנשים, וכל אחד כאילו בענייניו. אבל יודע שהיא נמצאת רק מעבר לקיר. ומדי פעם רואה אותה, מדבר, מרגיש. חשבנו בהתחלה שזה יפריע. שמה שיש בינינו יפריע ליכולת שלנו לעבוד. שלא נוכל להתרכז. אבל זה לא קרה. אפשר היה לעשות את הדברים יחד עם ההנאות הקטנות. ארוחת צהריים במסעדה הקטנה מתחת למשרד, סיום של הערב בטאפאס בר שאני אוהב, וחזרה יחד אלי הביתה.

לפעמים כשאני איתה זה מרגיש קצת כמו חלום. איך יכול להיות שהכל נראה כל כך מושלם. לפעמים מרגיש אפילו שהזמן נעצר. כאילו שהזמן שלנו הוא מין מימד זמן מיוחד. שבו החוקים הרגילים של הזמן לא ממש עובדים. קראנו הבוקר על התכנית ששודרה אתמול בערוץ 2 (ולא ראינו) שכולם מתגרשים. וחשבנו יחד, שאם היינו מכירים לפני 15 או עשרים שנה, והיינו מתאהבים, לא היינו מתגרשים. ולפעמים זה עושה לחשוב, איך באמת אפשר למצוא את האדם האחד הזה שאתה רוצה לחיות איתו. את השותף האמיתי לכל החוויות שלך בחיים. ונראה שאין לזה תשובה אחת טובה. כנראה שצריך גם לא מעט מזל, וקצת קסם כדי שהדברים יתרחשו. כמו הקסם של ההיכרות שלנו. המקריות המדהימה הזו שיצרה את המפגש בינינו. ועדיין זה נראה כמו קסם, וגם מרגיש ככה, למרות שאני יודע שזה הכי אמיתי שיכול להיות. כי המציאות שנוצרת יום אחרי יום ממחישה את האמיתות שמאחרי הקסמים.