הקונפורמיסט

"במה אתה מאמין?" הוא שאל אותי אתמול בדרך לאימון הכדורגל שלו. "אנחנו לא עושים קבלת שבת, אתה לא צם ביום כיפור, אז במה אתה מאמין?" חזר ושאל.

עוד ארבעה חודשים יש לגדול שלי בר מצווה. אחרי החגים הוא כבר צריך להתחיל ללמוד לקראת העלייה לתורה. אני בגילו למדתי עם סבא שלי ז"ל שהיה רב. הוא הקליט את עצמו ואני שמעתי אותו בטייפ קסטות וחזרתי על הניגון. כעת אני צריך לדבר עם אמא שלו כדי לתאם איתה את כל העניין. באיזה בית כנסת, מי ילמד ובכלל. אירוע אני מקווה שלא נעשה. דיברתי איתו הוא מעדיף שנעשה טיול כדורגל או משהו בסגנון. אבל אני תלוי בעניין הזה גם באקסית. אין לי כל כוונה להתווכח בעניין הזה על כלום, אלא לנסות לזרום עם כולם כדי שיהיו כמה שפחות חיכוכים סביב האירוע. אני מקווה שאין לה תכניות גרנדיוזיות כי ממש לא בא לי.

נראה שעניין הבר מצווה גרם לחברים שלו לקבוצת הכדורגל להחליט השנה שהם צמים ולא נוסעים באופניים. הוא עדיין מתלבט עם העניין ושאל אותי מה אני חושב. אמרתי לו שאני לא מאמין בזה. ואז הוא שאל במה אני מאמין.

אני לא מאמין בטקסים וגם לא ממש בסמלים. ניסיתי להסביר לו שאמונה וטוב באים מבפנים. מהאמונה הפנימית בטוב. לא צריך להאמין באלוהים, או להיות דתי כדי לקיים מצוות חשובות. אם הדברים באים מתוכך אתה יכול לעשות חסד, לעזור לחלשים, לתרום לעניים להימנע מעבירות, ואין צורך באמונה דתית בשביל זה. בגלל זה אני לא מאמין גם שצום יום הכיפורים דרוש בשביל לכפר על חטאים ועבירות. צריך להימנע מביצועם כל השנה, ואם בטעות עשית מעשה אסור צריך לפעול כדי לתקן את המשגה.

"אבל אני אהבתי שעשינו קבלת שבת. כשהיית עם אמא היינו עושים" ניסה בכל זאת. "עשיתי את זה בגלל שהיא ביקשה וכיבדתי את האמונה שלה" השבתי וחשבתי בלב שזו תשובה לא כל כך טובה, כי אם כיבדתי את האמונה שלה, אז למה אני לא מכבד את שלו. מאידך, יש דברים שעושים כשחיים עם בן זוג, שאחר כך לא ממשיכים בהם, גם אם הילדים מבקשים. העובדה שהיא שומרת על מסורת לא מנעה ממנה לעשות דברים שלפי האמונה הם חמורים ביותר והעונש בגינם הוא נורא. זו בדיוק האמונה הסלקטיבית שאני סולד ממנה.

אני גם לא כופה את דעתי. "תאמין במה שאתה חושב. זה בסדר" השבתי לו. אבל חשוב לי שיבין את המהות של הדברים. לא באמת אכפת לי אם הוא יהיה איש טוב כי הוא מאמין באלוהים ובשכר ועונש או כי יבין שמה שנכון שצריך לעשות טוב ולא להרע, מתוך שכנוע פנימי. העיקר שיצמח ויהיה אדם חיובי. כמו שאני מכיר אותו אין אפשרות אחרת.

אז לכל מי שצם, אני מאחל צום קל. ושיום הכיפורים יעבור עלינו בשקט, וגמר חתימה טובה.

באו לנו מוקדם החגים השנה. המשך ישיר לחופש הגדול שהפעם היה ארוך במיוחד. חופש ראשון שאנחנו יחד, באותו בית עם כל הילדים. התמרונים הזכירו את התמרונים של הצי האמריקאי באוקיינוס השקט. אלא שהפעם נוסף לזה מימד נוסף. באיזה תעתוע מוזר של גורל הפכנו, הסופרת ואני, לבעלים ומנהלים של מכבסה. כן מכבסה. לא ארשום את הפרטים כי הסופרת לא אוהבת שאני כותב על החיים שלה ועל כל מי שקשור אליה (ואני מכבד את זה), אבל אומר רק שמדובר בעסק משפחתי שבגלגול מוזר נאלצנו בתוך ימים ספורים לקחת אותו על עצמנו, להחליף את צוות העובדים, ולהתחיל לנהל אותו בעצמנו.

אז היום אנחנו כבר יודעים מהיכן שוכרים מכונות ואילו מכונות קיימות בשוק, כבר נפגשנו עם איש אחד שרצה שנהיה איתו ברשת וסיפר לנו את כל תולדות הכביסה בישראל, בדקנו מחירים, השוונו, שינינו, יעלנו, דיברנו עם אנשים, חלקם נחמדים חלקם פחות, הדרכנו, הסברנו, העלנו רעיונות, פסלנו, העלנו חדשים, תמחרנו, ערכנו חישובים, בדקנו הוצאות, תכננו תכניות, והנה יש לנו מכבסה ועוד עיסוק שדורש מאיתנו לא מעט שעות ביממה ודאגה נוספת נוספה לסל הדאגות המלא שלנו בלאו הכי.

מסתבר גם ששנה חדשה מביאה איתה כל מיני שינויים שלא חשבנו עליהם. שינויים בשעות של חוגים, בימים של אימונים, בשעות אפס של בית ספר וכו', והנה שוב האקסית מתחילה לטרטר על ימי הראיה, שינויים, החלפות, הסעות ומה לא. האמת שאין לי בכלל כח לדבר איתה על נושא כלשהו. הפער בינינו רק הולך ומתרחב עם הזמן. לא מצליח להבין איך בעבר הצלחתי לחלוק איתה חיים, ומה לא ראיתי אז שאני מבין היום. פערים כל כך גדולים בשאלות של חינוך, של ערכים, של מותר ואסור, שלפעמים אני צריך להחזיק את עצמי חזק בשביל לא להתפוצץ. והדבר שהכי מוציא מהכלים הוא חוסר האונים. חוסר היכולת להשפיע באמת על מה שקורה כשהם אצלה. ולא עוזרות השיחות, הדיבור הרגוע, ההסברים, הכעס, הצעקות, האיומים, הויכוחים, היא תמיד תשאר בשלה. לא משנה מה אעשה, ישארו חוסר ההתייחסות לצרכים שלהם, העונשים המופרעים (שאני לא מצליח להבין מהיכן הגיעו כי לא היו קיימים כשהיינו יחד), הצעקות, הקריזות, הרמת הידיים, ומה שמשגע יותר מהכל - חוסר היציבות הנפשית. הפערים בין האם האוהבת והמשקיעה, במיוחד בימים שהיא רוצה לפצות על התנהגות קודמת, ובין האם המזניחה והמתעללת.

חגי תשרי היא תקופה בה הכל מתרכז. יש יותר מהכל. יותר אינטראקציה בין אנשים קרובים, יותר חופש, יותר משפחה, יותר אוכל, יותר הוצאות. אולי נצליח גם להכניס לתוך כל הפאזל הזה גם חופשה קצרה. אנחנו בונים על סוכות הראשון. אמנם רצינו להישאר לבד בבית, אבל ברור לנו שאם נישאר כבר ימצאו חלק מהילדים את הסיבה להגיע אלינו ולכן אנחנו חייבים לנסוע לאנשהו. גם לנו מגיע קצת זמן לבד. אנחנו ממש צריכים את זה. למלא קצת מצברים. גם אישיים וגם זוגיים. יש לנו משימות גדולות לפנינו, והשנה רק התחילה.

כל הימים האחרונים הם מבחנים לאמונה. לאמונה שהכל בסוף יסתדר. יתרחש כמו שאני רוצה שיתרחש. בדרך כלל המחשבה הכי צלולה שלי היא בבוקר. אחרי שאני ישן כמו שצריך, מתקלח, ופותח את הבוקר. כך לפעמים תוך כדי המקלחת, לפעמים תוך כדי שתיית הקפה של הבוקר, או גיהוץ החולצה, המחשבות מצטללות, וההבנות הכי נכונות על דברים שעסקתי בהם מגיעות. לפעמים בנושאי עבודה, לפעמים בקשר לילדים ולעיתים בקשר לסופרת, או בכלל בחיים.

הימים האחרונים הם מבחנים לאמונה. מין פרשת דרכים כזו, שגרמה לי לחשוב על כל הדברים אחורה. מעין רביזיה למחשבות. לבדוק את הדרך ואת נכונות ההחלטות.

אז מהקל לכבד:

העסק באירופה לא מתרומם. אפשר אפילו לומר שעד עכשיו הוא כשלון מהדהד. ואני שואל את עצמי אם להכיר במציאות ובהפסד, ולהפסיק להשקיע שם כסף ומאמצים, או להמשיך ולהאמין שאפשר לשנות ולהצליח בו. בשבוע שעבר חשבתי על פעולה נוספת שאפשר לעשות שם, וביקשתי מהסופרת לטפל בזה. בינתיים נותן לזה עוד הזדמנות לעבוד, נראה.

גם בכיוון ילדי הסופרת הדברים זזים לאט. למען האמת כמעט לא זזים. אמנם קורים דברים אצלה. ויש לה שיחות איתם ודברים נוכחים ומדברים עליהם. וגם זו תזוזה בכיוון הנכון. אבל אני עדיין "מנוע כניסה" אצלה. וזה דבר שדי מפריע לי. והתכנית שלנו לעבור לגור יחד באוגוסט נראית לי היום רחוקה למדי, ואולי אפילו לא מציאותית. אבל אני יודע שהחיים הם דינמיים, ומה שנראה היום בלתי אפשרי הופך לפעמים במהירות הבזק לאפשרי.

והסיפור המעיק ביותר הוא שיחה שהייתה לי עם האקסית אתמול. היא החליטה לשתף אותי בכוונה שלה לעבור לגור עם החבר שלה בקיץ הקרוב. אבל לא סתם, אלא לעבור לגור במקום אחר, כלומר, להעביר את הילדים למקום חדש, להעביר אותם בתי ספר, לעקור אותם מהחברים, וגם להרחיק אותם ממני. העניין הזה הותיר אותי עם תחושת חוסר אונים מפחידה. מההיכרות שלי איתה המרחק בין המילים למעשים הוא קצר ביותר. היא איתו בסה"כ כשלושה חודשים. הילדים בקושי מכירים אותו. למעשה הבן שלי ראה אותו לראשונה רק לפני כשבוע. הם עוד לא קיבלו אותו, ועוד לא התגברו על העניין שהיא איתו. וכבר היא רוצה לעבור לגור, וגם לעקור אותם מכל השורשים והתמיכות שיש להם. מה שמפחיד בכל הסיפור הזה שלדעתי בזמן כה קצר גם היא לא מכירה אותו. מה אפשר לדעת בשלושה חודשים? זו עדיין תקופה של "ירח דבש". עוד לא יודעת איך הוא עם הילדים. לא קמו יחד כמשפחה בבוקר, אכלו צהריים, הכינו ארוחת ערב, סבלו את הקריזות, הבכיות והקשיים, ואפילו לא את הדברים הכי טריביאליים. קלות הראש הבלתי נסבלת שלה מחרידה. והדבר המחריד ביותר שאין לי שום יכולת להשפיע על זה. אז דיברתי, אמרתי את דעתי, הסברתי, הארתי, אבל עדיין נראה לי שהיכולת שלי להשפיע היא קטנה מאוד.

מבחנים לאמונה שיהיה טוב... עדיין מאמין.