הקונפורמיסט

"במה אתה מאמין?" הוא שאל אותי אתמול בדרך לאימון הכדורגל שלו. "אנחנו לא עושים קבלת שבת, אתה לא צם ביום כיפור, אז במה אתה מאמין?" חזר ושאל.

עוד ארבעה חודשים יש לגדול שלי בר מצווה. אחרי החגים הוא כבר צריך להתחיל ללמוד לקראת העלייה לתורה. אני בגילו למדתי עם סבא שלי ז"ל שהיה רב. הוא הקליט את עצמו ואני שמעתי אותו בטייפ קסטות וחזרתי על הניגון. כעת אני צריך לדבר עם אמא שלו כדי לתאם איתה את כל העניין. באיזה בית כנסת, מי ילמד ובכלל. אירוע אני מקווה שלא נעשה. דיברתי איתו הוא מעדיף שנעשה טיול כדורגל או משהו בסגנון. אבל אני תלוי בעניין הזה גם באקסית. אין לי כל כוונה להתווכח בעניין הזה על כלום, אלא לנסות לזרום עם כולם כדי שיהיו כמה שפחות חיכוכים סביב האירוע. אני מקווה שאין לה תכניות גרנדיוזיות כי ממש לא בא לי.

נראה שעניין הבר מצווה גרם לחברים שלו לקבוצת הכדורגל להחליט השנה שהם צמים ולא נוסעים באופניים. הוא עדיין מתלבט עם העניין ושאל אותי מה אני חושב. אמרתי לו שאני לא מאמין בזה. ואז הוא שאל במה אני מאמין.

אני לא מאמין בטקסים וגם לא ממש בסמלים. ניסיתי להסביר לו שאמונה וטוב באים מבפנים. מהאמונה הפנימית בטוב. לא צריך להאמין באלוהים, או להיות דתי כדי לקיים מצוות חשובות. אם הדברים באים מתוכך אתה יכול לעשות חסד, לעזור לחלשים, לתרום לעניים להימנע מעבירות, ואין צורך באמונה דתית בשביל זה. בגלל זה אני לא מאמין גם שצום יום הכיפורים דרוש בשביל לכפר על חטאים ועבירות. צריך להימנע מביצועם כל השנה, ואם בטעות עשית מעשה אסור צריך לפעול כדי לתקן את המשגה.

"אבל אני אהבתי שעשינו קבלת שבת. כשהיית עם אמא היינו עושים" ניסה בכל זאת. "עשיתי את זה בגלל שהיא ביקשה וכיבדתי את האמונה שלה" השבתי וחשבתי בלב שזו תשובה לא כל כך טובה, כי אם כיבדתי את האמונה שלה, אז למה אני לא מכבד את שלו. מאידך, יש דברים שעושים כשחיים עם בן זוג, שאחר כך לא ממשיכים בהם, גם אם הילדים מבקשים. העובדה שהיא שומרת על מסורת לא מנעה ממנה לעשות דברים שלפי האמונה הם חמורים ביותר והעונש בגינם הוא נורא. זו בדיוק האמונה הסלקטיבית שאני סולד ממנה.

אני גם לא כופה את דעתי. "תאמין במה שאתה חושב. זה בסדר" השבתי לו. אבל חשוב לי שיבין את המהות של הדברים. לא באמת אכפת לי אם הוא יהיה איש טוב כי הוא מאמין באלוהים ובשכר ועונש או כי יבין שמה שנכון שצריך לעשות טוב ולא להרע, מתוך שכנוע פנימי. העיקר שיצמח ויהיה אדם חיובי. כמו שאני מכיר אותו אין אפשרות אחרת.

אז לכל מי שצם, אני מאחל צום קל. ושיום הכיפורים יעבור עלינו בשקט, וגמר חתימה טובה.

באו לנו מוקדם החגים השנה. המשך ישיר לחופש הגדול שהפעם היה ארוך במיוחד. חופש ראשון שאנחנו יחד, באותו בית עם כל הילדים. התמרונים הזכירו את התמרונים של הצי האמריקאי באוקיינוס השקט. אלא שהפעם נוסף לזה מימד נוסף. באיזה תעתוע מוזר של גורל הפכנו, הסופרת ואני, לבעלים ומנהלים של מכבסה. כן מכבסה. לא ארשום את הפרטים כי הסופרת לא אוהבת שאני כותב על החיים שלה ועל כל מי שקשור אליה (ואני מכבד את זה), אבל אומר רק שמדובר בעסק משפחתי שבגלגול מוזר נאלצנו בתוך ימים ספורים לקחת אותו על עצמנו, להחליף את צוות העובדים, ולהתחיל לנהל אותו בעצמנו.

אז היום אנחנו כבר יודעים מהיכן שוכרים מכונות ואילו מכונות קיימות בשוק, כבר נפגשנו עם איש אחד שרצה שנהיה איתו ברשת וסיפר לנו את כל תולדות הכביסה בישראל, בדקנו מחירים, השוונו, שינינו, יעלנו, דיברנו עם אנשים, חלקם נחמדים חלקם פחות, הדרכנו, הסברנו, העלנו רעיונות, פסלנו, העלנו חדשים, תמחרנו, ערכנו חישובים, בדקנו הוצאות, תכננו תכניות, והנה יש לנו מכבסה ועוד עיסוק שדורש מאיתנו לא מעט שעות ביממה ודאגה נוספת נוספה לסל הדאגות המלא שלנו בלאו הכי.

מסתבר גם ששנה חדשה מביאה איתה כל מיני שינויים שלא חשבנו עליהם. שינויים בשעות של חוגים, בימים של אימונים, בשעות אפס של בית ספר וכו', והנה שוב האקסית מתחילה לטרטר על ימי הראיה, שינויים, החלפות, הסעות ומה לא. האמת שאין לי בכלל כח לדבר איתה על נושא כלשהו. הפער בינינו רק הולך ומתרחב עם הזמן. לא מצליח להבין איך בעבר הצלחתי לחלוק איתה חיים, ומה לא ראיתי אז שאני מבין היום. פערים כל כך גדולים בשאלות של חינוך, של ערכים, של מותר ואסור, שלפעמים אני צריך להחזיק את עצמי חזק בשביל לא להתפוצץ. והדבר שהכי מוציא מהכלים הוא חוסר האונים. חוסר היכולת להשפיע באמת על מה שקורה כשהם אצלה. ולא עוזרות השיחות, הדיבור הרגוע, ההסברים, הכעס, הצעקות, האיומים, הויכוחים, היא תמיד תשאר בשלה. לא משנה מה אעשה, ישארו חוסר ההתייחסות לצרכים שלהם, העונשים המופרעים (שאני לא מצליח להבין מהיכן הגיעו כי לא היו קיימים כשהיינו יחד), הצעקות, הקריזות, הרמת הידיים, ומה שמשגע יותר מהכל - חוסר היציבות הנפשית. הפערים בין האם האוהבת והמשקיעה, במיוחד בימים שהיא רוצה לפצות על התנהגות קודמת, ובין האם המזניחה והמתעללת.

חגי תשרי היא תקופה בה הכל מתרכז. יש יותר מהכל. יותר אינטראקציה בין אנשים קרובים, יותר חופש, יותר משפחה, יותר אוכל, יותר הוצאות. אולי נצליח גם להכניס לתוך כל הפאזל הזה גם חופשה קצרה. אנחנו בונים על סוכות הראשון. אמנם רצינו להישאר לבד בבית, אבל ברור לנו שאם נישאר כבר ימצאו חלק מהילדים את הסיבה להגיע אלינו ולכן אנחנו חייבים לנסוע לאנשהו. גם לנו מגיע קצת זמן לבד. אנחנו ממש צריכים את זה. למלא קצת מצברים. גם אישיים וגם זוגיים. יש לנו משימות גדולות לפנינו, והשנה רק התחילה.

אחרי הפרידה והגירושין אתה חווה איזה סוג של חופש. מין מיני עצמאות. פתאום אין מי שיגיד לך מה אתה צריך או אמור לעשות, אתה הופך אדון לעצמך ולזמן שלך, ופתאום גם מוצא זמן לכל מיני דברים שכשהייתי איתה אף פעם לא הצלחתי להכניס אותם ללו"ז שלי.

אבל עם הזמן אני מבין שהעצמאות שלי היא בערך כמו העצמאות של המדינה. עצמאות בעירבון מוגבל. הרבה גורמים מסביב שצריך להתחשב בהם. הילדים שאני רוצה לראות ולהיות איתם, וכשאני איתם אני לא עם אף אחד אחר. האקסית שמדי פעם מפציעה במופעי פירוטכניקה הדומים לפעולות טרור שצריך להתמודד איתם. הגבולות עם האקסית שצריך לייצב. יחסי עם הסופרת שאפשר לדמות אותם ליחסי החוץ של המדינה, ואולי דווקא ליחסי הפנים. ילדי הסופרת, האקס שלה, שבשלב זה דומים יותר לחבר המדינות באו"ם שאיתם צריך לנסות להגיע להבנה בטרם יוציאו הודעות גינוי כאלה ואחרות. וכך מנווטים חיי בין הגורמים השונים, אבל לפחות מדובר ביישות עצמאית. לא פחות ולא יותר. ישות עצמאית כמו המדינה שלנו. בערך.

דוגמא מצויינת הייתה יום העצמאות אותו אנחנו עדיין חווים. הילדים שלי ושל הסופרת אמורים היו להיות עם האקסים. ואנחנו עוד פינטזנו על נסיעה. אלא שכבר לפני יומיים הוברר באופן סופי שזה לא יצא אל הפועל. תושבי המדינה שלי (הילדים) ביקשו שאגיע בערב לישוב שלהם כי הם מופיעים וזה לא יפה אם אני לא אהיה ולא אכפת להם בכלל מה התכניות שלי (וכמובן שהגעתי). לסופרת נקבעה פגישה בנושאי בת/בר מצווה עם הורים שבסוף בכלל לא הגיעו (לא כל התושבים מצייתים לחוקים התברר). ובערב תקריות גבול בינה ובין האקס שנמשכו אל תוך הלילה, וגרמו לכך שרק היום בצהריים נצליח להתעורר מעלפוננו, ולגלות שהנה יום העצמאות כמעט וחלף. "עצמאות" אמרנו כבר?

אז לרגל יום העצמאות ה-61 של מדינת ישראל אנחנו עדיין מחפשים את העצמאות האמיתית שלנו. זו שתאפשר לנו באמת לחיות יחד, לגדל את הילדים שלנו, לחלום חלומות וגם להוציא אותם אל הפועל. עצמאות שבה הגבולות שלנו ושל האקסים יהיו ברורים ויציבים. ללא תקריות, וששלום ישרור בין כולם. שנהפוך ליישות שיחסי החוץ שלה יהיו תקינים וכך גם יחסי הפנים. שלא ניתן להשפעות מין החוץ להכתיב לנו את המהלכים ואת הרצונות. שהמיתון יסתיים ובקופת האוצר שלנו יהיו מספיק תקציבים לכל הרצונות, הצרכים והחלומות (גם של כל הנתינים). ונאחל לעצמנו שכל אלה יהיו לנו בקצב הרבה יותר מהיר משל המדינה (ולא שלה אנחנו לא מאחלים, אבל עליה אין לנו באמת שליטה).

חג עצמאות שמח.