הקונפורמיסט

ביום שישי הלכנו כולם לבר מצווה של הבן של חבר שלי שנפטר לפני שנה ושלושה חודשים. באופן חריג הסכמתי שהאקסית תסע איתנו יחד. היא ביקשה, ספק קבעה עובדה, ולא היה לי ממש כח לפתח ריב סביב העניין הזה אז הסכמתי.

כשהגעתי ביום שישי לאסוף את הילדים וגם אותה, הבחנתי בכתם ארגמני גדול על אחורי הרגל השמאלית של השלישית. "הילדה נעקצה ביום רביעי, ואתמול לקחתי אותה לרופא שנתן לה אנטיביוטיקה ואנטי היסטמיני". זה לא נראה לי מלבב, אבל מאחר ורופא ראה את זה והיא מטופלת, לא פיתחתי את הנושא. נסענו לבר מצווה שהייתה שילוב של שמחה ועצב, ואחרי שחזרנו הילדים המשיכו איתי אלי. בליבי ידעתי כבר בצהריים, שאת הערב אסיים בבית החולים. הצבע של הרגל לא נראה לי כבר בצהריים. לקחתי איתי את התרופות, אבל בערב כשהתחלתי להכין את האנטיביוטיקה לשימוש, החלטתי שאני רוצה לבחון מקרוב את הרגל לפני שאני ממשיך בקונספציה. הסתכלתי, נגעתי, והחלטתי שזה לא נראה לי טוב ולקחתי את הילדה למוקד כדי לקבל הפניה למיון. במיון כבר החליטו לאשפז, כי גם לרופאים זה לא נראה. האמת זה נראה די מזעזע. הרופאים אבחנו דלקת חריפה ברגל. לא מבין איך האקסית לא לקחה אותה כבר קודם. בלילה, אחרי מספר שעות גם היא הגיעה. התגובה הראשונה שלה בטלפון הייתה "בשביל מה לקחת אותה". שמחתי שביום שישי בערב הילדים היו אצלי, ויכולתי להפעיל שיקול דעת, לקחת אחריות ולהביא את הילדה לבית חולים. היא הייתה זקוקה לטיפול ולהשגחה. ואת זה יכלה לקבל רק בבית החולים.

בלילה היא החליפה אותי ונשארה איתה, רק כדי שבבוקר תוכל לנסוע לנופש של שלושה ימים בצפון. לא, היא לא חשבה לבטל. יחייבו אותה בדמי ביטול, לא חבל? "אתה תשלם?" שאלה אותי. מה זה משנה שהילדה נשארה מאושפזת, ויש עוד שלושה ילדים לטפל בהם. "מה אתה לא יכול להסתדר? אתה לא יכול לעשות קצת מאמץ?" מאחר ואני מכיר אותה, אפילו לא ביזבזתי מילים בניסיון להסביר לה שילד מאושפז בבית חולים דוחה בילויים. ידעתי שאין בזה תועלת כלשהי. וכך משבת, אני נד בין בית החולים לבית, ואפילו שלוש שעות במשרד היום. הסופרת עזרה בכל שעה פנויה שהייתה לה, וכך נרשמו גם כמה רגעים מביכים, כשהאקסית התקשרה והבת סיפרה בהתלהבות רבה שהסופרת היא זו ששומרת עליה, וכעבור זמן לא רב הגיעו גם ההורים שלה, ועשו היכרות ראשונה עם הסופרת ליד מיטת בית החולים...

גם המשפחה נרתמה לסייע, הכל כי הפרינצסה בנופש, ממנו היא צפויה לחזור מחר. אני מקווה שהילדה גם תשוחרר מחר סוף סוף מבית החולים. הרגל שלה נראתה היום הרבה יותר טוב. האנטיביוטיקה שהוזרקה לה שלוש פעמים ביום דרך הווריד, השפיעה בצורה דרמטית, ונראה שמחר יהיה יומה האחרון בבית החולים.

ובין לבין, הסופרת הצליחה להוציא היום משלוח של המוצר החדש לאירופה. תוך כדי הבלאגן, בלחץ של זמן, הכל בוצע לפי כל הכללים ובצורה טובה.

ובכלל הדברים בבית הסופרת מתרחשים, אולי בגלל האירועים, מהר למדי. אתמול, בזמן שהייתי בבית החולים, שלושת הילדים שלי היו אצלה בבית, יחד עם שלה, וחזרו לימים שהיו כולם יחד. שיחקו, דיברו, התחבקו, אמרו שהתגעגעו. אילו יכולנו לכתוב מראש את מה שנרצה שיתרחש, לא בטוח שהיינו מצליחים לכתוב את מה שהיה.

מחר נחזור לשגרה. ואולי מה שהיה בשלושת הימים האחרונים הוא יותר שגרה מהרגיל?

ביום חמישי לפני שבוע הושלם המעבר שלי לבית החדש. האמת המעבר היה מהיר יעיל ובאותו היום הבית נראה כבר מסודר למדי, והכל היה מונח במקומו. לא שידעתי היכן הדברים נמצאים (בעיקר במטבח) אבל הם היו במקום...

ומאז אני עדיין מסתגל. למרחב שיש לילדים, קל להסתגל. כיף להם, לא צפוף, ולכל אחד יש פינה שהוא יכול להיות בה ולעשות את מה שהוא רוצה. אבל לחללים הגדולים כשאני לבד בבית כבר יותר קשה. בבית הקודם כשהייתי לבד הכל נראה קטן ועוטף (הסתכלות נוסטלגית על הצפיפות), ואילו כעת החללים הגדולים עושים להרגיש יותר לבד. כנראה שפשוט צריך עוד להתרגל לבית.

ביום ראשון אני בן ארבעים. האמת אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגיל, וגם היום לא. גם לא מסתכל יותר מדי אחורה או הרבה מדי קדימה. סתם עוד נקודת ציון בחיים כמו 39 ואולי כמו 41. האמנם? לבני אדם יש נטיה ליחס משמעות למספרים עגולים. וגיל 40 הוא בעל משמעות רבה בתחום המספרים העגולים. מין נקודת אמצע החיים כזו. האמת לא מרגיש בן 40. תמיד זה נראה לי מין גיל מבוגר כזה, אבל היום יותר ויותר נראה בשל. עם תפיסה יותר נכונה של החיים, ניסיון, יכולת להבחין בין עיקר לתפל, ומבין הרבה יותר את הדברים החשובים באמת.

אוף, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, קיבלתי טלפון מרגיז ומטריד מהאקסית. היא מספרת לי שהקטנה שלנו, פרקה אתמול את המרפק שוב, בחוג בלט. היא לקחה אותה לרופא המשפחה, במקום למיון, והוא ניסה להחזיר את המרפק למקום, וכנראה לא עשה את זה כמו שצריך כי הילדה המשיכה לבכות. והיא במקום לקחת אותה למיון, ניצלה כמה דקות שהיא ישנה (מרוב עייפות), ויצאה בערב ליום הולדת של איזה חבר שהזמין אותה. כמובן שהילדה התעוררה אחרי זמן קצר והמשיכה לבכות. חוץ מהמטפלת שלה אף הורה לא היה איתה. היא כמובן, לא חשבה אפילו לומר לי משהו, עד הבוקר. רק אמרה שהיה לה לילה לבן. ועכשיו אין לה כח לקחת אותה למיון אז היא לא יודעת מה לעשות. הבעיה שלי יש הבוקר דיון בבית המשפט, ולא כל כך יודע מה לעשות. בקיצור אמרתי לה שאחרי שהילדים יצאו לבית הספר פשוט תקח את הילדה למיון, עם כח או בלי. לא מצליח להבין את האשה הזאת ואת סדרי העדיפויות שלה. זו כבר הגזמה פראית מה שהיא עשתה. אי אפשר לסמוך עליה. נראה לי שאשב איתה לשיחה ואבהיר לה שאי אפשר שמקרים כאלה יתרחשו. ואם לא תקח את עצמה בידיים אני אפעל להעביר את הילדים אלי. די זה פשוט נמאס הקטעים שלה. כל זה בהמשך לשבוע שבו היא כבר אמרה לילדים שהיא רוצה שיכירו את החבר שלה שנמצא איתה בסה"כ פחות מחודשיים. שוחחתי איתה על זה ואמרתי לה שתעשה את זה רק אם היא בטוחה שהוא לא יתחלף עוד שבועיים, ונראה שבינתיים היא תחכה עם זה עוד קצת. אבל הבחורה קודם עושה ורק אחרת כך שואלת, מתייעצת, חושבת. אמרתי לה את דעתי שעם ילדים לוקחים מקדמי ביטחון, וגם אם אנחנו כמבוגרים מוכנים לפעמים לקחת סיכונים, אי אפשר לקחת אותם עם הילדים, וצריך קצת לשמור עליהם. אוף באסה של בנאדם. לא מצליח להבין איך חייתי איתה כל כך הרבה שנים. איפה הייתי בכלל. נו עכשיו אני עלול לגלוש לחשבון נפש של גיל 40...

בקיצור, יום ראשון יום הולדת. הסופרת מוטרדת כבר כמה זמן כי היא לא יודעת מה לעשות עם זה. האמת לא רוצה שתעשה עם זה כלום. זו באמת נקודת ציון שיש לה משמעות רק אם רוצים לתת לה. ולא בטוח שיש לה משמעות מיוחדת כלשהי. אז ההורים שלי הזמינו לנו סופ"ש במלון בתל אביב (הפתעה, לא לגלות לי...), ובערב מתוכננת ארוחה במסעדה איתם ועם אחותי ובעלה, ובטח יום ראשון הילדים יכינו לי ציורים וכאלה (שזה הכי כיף לקבל), ויאללה יש עוד ארבעים שנים נוספות לחיות (לפי הסטטיסטיקה...), ומקווה שאצליח לחיות אותם טוב, עם הרבה אהבה, ובריאות טובה (טפו, טפו, טפו...).

"הלוואי ותמותו אתה והחברה החדשה שלך..." כך הבהבה ההודעה על צג הטלפון, כשהיינו, הסופרת ואני, ביום שבת, על פסגת הר תבור, ביציאה מהכנסייה הפרנצ'סקנית, שהייתה פתוחה באופן חריג ויוצא דופן. כמה שעות קודם לכן ניסיתי לדבר עם הילדים שהיו אצלה בבית אולם היא מנעה זאת ממני. דיברנו יומיים קודם שנחלק את השבת (שהייתה שבת שלה) ואני אקח את הילדים בשבת. אלא שלאחרונה היא הבינה שיש לי חברה (והיא לא יודעת על הסופרת), אז כבר ביום שישי מצב הרוח שלה התחיל להשתנות מ"סביר" ל"קרבי".

ביום ראשון כשבאתי לאסוף את הילדים הסופה פרצה במלוא עוזה. והפעם לא בחלה באמצעים. "לאבא יש חברה חדשה. הוא לקח אותה לצפון במקום לקחת אתכם" אמרה לגדול. "ברכות" כמו "אפס" ו"זבל" עפו על ימין ועל שמאל ולא היה חסר הרבה שגם הידיים יגיעו אחרי המילים. שום חמלה על הילדים, שום חשיבה, שום רגע של שפיות. אבדן עשתונות מוחלט. ואני רק רציתי לקחת את הילדים משם. לחסוך מהגדול את הבכי קורע הלב שבכה, ואת המסמרים שהיא נועצת בנפשם. מאחר וצפיתי הפעם את הסערה, ומשום שחששתי כי היא תנסה ליזום פרובוקציה ואחר כך לפנות למשטרה או לנסות לפגוע בי, שמתי בכיס מכשיר הקלטה, וכך כל ההשתוללות שלה הוקלטה.  שמעתי את זה היום וזה היה פשוט מזעזע ומכעיס. החלטתי שאני מנתק איתה מגע באופן מוחלט. היא חייבת להבין שיש מחיר להתנהגות הזו.

הילדים שלי מדהימים. אחרי שעברו את האירוע הנורא הזה, רק נסגרה הדלת של המכונית ונסענו משם, התחלף מצב הרוח שלהם. כבר בנסיעה הקצרה אלי הביתה, שוחחו ביניהם, החליפו בדיחות וצחקו. לא ניתן היה לראות עליהם את חוויות האירוע הקשה הזה. וכשהגענו אלי, הם ביקשו ללכת לסופרת. הרבה זמן שלא ביקרו אצלה בבית. והיא, מבלי לדעת מה בדיוק קרה, קיבלה אותם בהרבה חום ואהבה, עזרה לעשות איתם שיעורי בית, עשתה איתם עוגיות ועוגות, ובכלל לא ניכר היה עליהם העצב או המתח שהביאו איתם מהבית. היכולת שלה לקבל אותם, החום והאהבה האמיתיים, חפים מכל פוזה או רצון לשאת חן, נקלטים אצל הילדים בצורה הכי פשוטה וישירה. והם מחזירים אהבה בחזרה.

עם גרושתי אינני מתכוון עוד לעבור לסדר היום על התקפות טירוף כאלה. זה חייב להיפסק. וזה ייפסק. כך או אחרת.