הקונפורמיסט

כבר שנה מאז שעברנו לגור יחד. שנה ארוכה ניתן כנות אותה. וכשמסתכלים אחורה היא באמת הייתה ארוכה עם עליות ומורדות, עם סערות, בעיקר מכיוון הילדים, ועם הרבה כיוונונים והתאמות שאנחנו היינו צריכים לבצע. זה לא פשוט לשלב שתי משפחות ולנסות לנהל חיים משותפים. להתאים את כולם להרגלים חדשים. לתת לכולם תחושה שיש להם כאן בית. להתמודד עם הכעסים, הציפיות, הדרישות, האכזבות והרצונות. משימה מורכבת מאין כמוה.

בסיומה של השנה נראה שההתמודדות הזו לא הסתיימה. ולפעמים נראה שהיא רק בתחילתה. עדיין צפים ועולים כעסים שונים מפעם לפעם. הילדים שלי עדיין מעדיפים ששלה לא יהיו כשהם נמצאים ולהיפך. תחילתו של ניסיון לשלב ביניהם נבלם באיבו, ואולי גם כי אנחנו לא ידענו אם זה הזמן ולא היינו נחושים בעניין הזה. עדיין לנו נשאר מעט מאוד זמן רק לעצמנו, אם בכלל. ובקרוב נצטרך לעזוב את הבית שאנחנו גרים בו ולמצוא בית חדש בקרבת מקום כי בעלי הבית הודיעו לנו שהם מתכוונים לחזור ולהתגורר בו במאי הקרוב.

עם זאת נראה כי בכל זאת שנה עשתה משהו לכולם. ניכרים סימני יציבות בבית. אני מרגיש שכל אחד יודע שזה הבית שלו, וגם רואה שבסופו של דבר איך כולם בוחרים להיות כאן כשהם יכולים. עם כל המירמורים, הכעסים והטענות, הם בוחרים לבוא ולהיות כאן ובדרך כלל מעדיפים את הבית על פני אופציות אחרות שיש להם לפעמים. אולי הרצון שהילדים יתחברו מהר הוא רצון מוגזם מדי. ואולי החיבור של שתי משפחות הוא ארוך יותר ממה שאני חשבתי. אבל אני גם לא יכול להתחמק מההרגשה שבעניין הזה אנחנו לא עושים את הדברים נכון. ההפרדה שיצרנו לטובתם ולנוחיותם של הילדים הפכה להיות דבר קבוע, שקשה לשנות אותו. הם מקפידים עליה בקנאות, וכאשר חל שינוי כלשהו בימים בגלל החגים או כי מישהו נעדר מהארץ, אז הם מביעים את כעסם או התנגדותם לכל שינוי, הגם שבסופו של דבר יש ימים שהם נמצאים יחד, ואז כל אחד (ובעיקר הגדולים) בדרך כלל מחפש את הפינה שלו על מנת להקטין את החיכוך ולהימנע מלפגוש את האחרים. מזל שיש מספיק חדרים בבית.

הסופרת אמרה שאנחנו צריכים לשבת ולדון מחדש בנושאי הסדרים והסכמות חינוכיות לגבי כולם. זה נכון שאחרי שנה צריך לרענן את מה שסיכמנו ולבחון אם צריך להחליט החלטות נוספות. בסך הכל את מה שסיכמנו מראש, די עמדנו בו, וצריך לראות כיצד ממשיכים לנהל את הבית המורכב הזה גם בשנה הקרובה.

אבל מה באמת צריך לעשות? האם צריך לתת כיוונים נוספים לדברים או לתת לחיים לזרום ולפעול תוך כדי תנועה? מה באמת צריך לעשות עוד, והאם צריך לשנות ממה שעשינו עד עכשיו? אם הייתי יכול לבחור מה הייתי רוצה שישתנה הייתי מצביע על שני דברים: קשר יותר טוב בין הילדים, ומציאת זמן לעצמנו, לזוגיות שלנו, בתוך השגרה, לא רק מחוץ לשגרה. רק כשאנחנו מצליחים לצאת או לברוח לחופשה אנחנו מרגישים כמה באמת אנחנו זקוקים לזמן הזה לבד. ולצערי הזמן הזה הוא נדיר, ויש תקופות שהוא אפילו הופך נדיר וחמחמק עוד יותר. שנינו יודעים עד כמה זה חשוב. כי אנחנו למעשה הבסיס של הכל. אנחנו האי של היציבות עבור כולם. ובשביל שאנחנו נשמור על היציבות הזו, אנחנו צריכים להיות יציבים בעצמנו. ומאוד קשה לעשות את זה כשיש ימים שאנחנו בקושי מצליחים לדבר אפילו, שלא לדבר על לבלות, לעשות סקס ולתכנן תכניות.

אני חושב שהאתגר האמיתי הבא הוא לפנות זמן לזוגיות ולצמיחה של שנינו בתוך כל המערכת הזו. רק ככה נוכל לייצר שגרה אמיתית ולשמור על חיים נורמליים לכולם.

בכלל רציתי לכתוב על מיליון דברים שקרו בשבוע האחרון, והאמת שלא יודע מאיפה להתחיל, ובכלל אם זה מעניין מישהו. כי יש כל מיני דברים חלקם קטנים, חלקם מעצבנים וחלקם משמעותיים. מין שבוע מוזר כזה, שבמהלך אחד הימים גם לקחתי הפסקה של כמה שעות, כיביתי את הטלפון וכיסיתי את הראש בשמיכה, רק בשביל לקחת פסק זמן מהכל, לישון ולנוח כדי שאפשר יהיה להמשיך. מין איתות כזה של הגוף, שאומר לך לעצור רגע, לתת ללחץ להספג ולהרגע מהכל, כדי שלא תוכרע במפתיע. מצאתי את עצמי השבוע בלחצים מטורפים מכל הכיוונים, ואפילו שבעיני מדובר בשגרה, אז הפעם השגרה הזו הייתה גם בשבילי קצת יותר מדי. לפעמים אני תוהה בליבי אם ההתנהלות הזו נורמלית, ואז מחליט שהיא לא, כי החיים שלנו כאן הם לא נורמליים. החיים בלחץ מתמיד באים כנראה מלידה לתוך המדינה המטורפת הזו, וכך גדלים ולומדים לחיות.

ואם נלך מהסוף להתחלה, אז הסיום היה היום בבוקר כשהבת שלי, אמרה לי שהיא שכחה אצל האקסית את השתייה ליום ההולדת שעורכים לחברה בבית הספר, וחייבים לעבור בבית. ולא עזרו הסברי שאי אפשר לעבור ואני אביא לה את זה. היא התעקשה. ומה לעשות שאי אפשר כי אמא ישנה עם החבר שלה וממש לא כדאי שבדרך הזו יעשו איתו היכרות...וככל שמסבירים יותר העקשנות גוברת, ושוב, ושוב ושוב, עד שמצליח לשכנע אותה. וזה סיום למין שבוע כזה. אתמול לקוחה שיודעת שאני בפגישה ולא יכול לדבר איתה והיא מעקשת להתקשר לסלולארי שלי 10 פעמים בחצי שעה, כי היא רוצה להשיג משהו ולא יכולה להמתין שאסיים את הפגישה (לא שזה באמת עזר לה), או לקוח גדול וותיק שעובד איתי כבר 13 שנים, ואתמול החלטתי לסיים איתו את העבודה, כי בגלל שהוא כזה גדול אז הוא מרשה לעצמו לזלזל גם בעבודה שלנו וגם בעצמו, ומשלם די גרוע עד שלמעשה כמעט ולא מרוויח על העבודה, והטירחה איתו הפכה בלתי נסבלת ממש. והשבוע החלטתי פשוט לנקות את כל הזבל. לא מוכן יותר לעבוד בזבל. רק מה שמתאים ורווחי. די, לא נלחץ מהקטע הכלכלי, לא מהבנק, לא מכלום. לוקח רק תיקים שמתאימים לי. ואם יהיה לי קצת זמן פנוי (איזו אופטימיות...) אז יהיה לי גם זמן למצוא דברים יותר טובים ומשתלמים. והסופרת שעשתה עוד צעד משמעותי ופורמלי בפרק הסיום שלה, ועובדים חדשים במשרד, ולקוח מפורסם שחייב כסף של שנה ומנהל מו"מ על התשלום ותנאיו, ועוד ועוד ועוד...

ואז חשבתי שאולי זה הזמן להיענות לאתגר של אמזונה.

אז אוהב:

אוהב את הילדים שלי. אם יש משהו שיכול להעיף אותי לשמים זה הם.

אוהב אותה. מאוד אוהב אותה. אני חושב שהיא מתנה ענקית שקיבלתי.

אוהב לבשל. זה מרגיע אותי ונותן פתח לחלק היצירתי שבי.

אוהב לטייל. בעיקר אוהב לטייל במקומות חדשים. כאלה שלא ראיתי או הייתי. אבל גם במקומות שכבר ביקרתי בעבר, כי תמיד רואים דברים חדשים.

אוהב לקרוא. זו מין הפוגה של החיים. צלילה לעולמות אחרים.

אוהב לכתוב. טוב זו אהבה משותפת לכל מי שכאן. אבל בשנים האחרונות גיליתי אותה ביתר שאת.

אוהב סקס. מאוד אוהב. רק שבעיני הוא לא יכול להיות מנותק ממערכת יחסים.

אוהב לראות סרטים. גם של ילדים. מאוד אוהב לראות סרטים עם הילדים שלי. וגם איתה על הספה מתחת לשמיכה.

אוהב לאכול. בעיקר אוהב אוכל שהשקיעו בו אהבה ויצירתיות אמיתית, לא פלצנית.

אוהב גאדג'טים. יכול להתעסק איתם שעות (והלוואי והיה לי זמן באמת לזה).

אוהב כדורגל. אם לא הייתה כזו אלימות במגרשים, ואם הכדורגל בארץ היה קצת יותר ברמה, אז בטח הייתי גם הולך יותר.

אוהב חברים אמיתיים. כאלה שלא צריך לנהל איתם שיחות סתמיות רק בשביל לשמור על קשר, אבל כשצריך אפשר להרים טלפון בכל שעה והם יעשו את כל מה שהם יכולים.

יש עוד הרבה דברים שאוהב, וזו בטח לא רשימה ממצה, אבל נראה לי שזה מספיק לבינתיים.

והיום מתחיל סוף השבוע איתה. ואת זה אני ממש אוהב...

אתמול גרושתי התקשרה. כך בדרך לעבודה. שיחה קצרה שהפכה ביוזמתה לשיחת סיכום שנה. "כבר שנה לפרידה שלנו" אמרה. כן בחודש הבא. "ואיך אתה מסכם את השנה" הייתה שורת הפתיחה שלה לשיחה ארוכה ונוקבת. ידעתי שזה עומד לבוא. זה כבר היה באויר כמה שבועות לפחות. הקשיים שלה, הניסיון להתקרב. הטענות על ההתרחקות שלי. מכיר את ההתנהגות שלה ואת דרך המחשבה שלה.

"אחרי שנה אני יותר מפוכחת" אמרה לי. ועוד הרבה מילים ומשפטים שהיו הדרך שלה לומר שעשתה מקח טעות. שכנראה לא הייתה חוזרת על הדרך שבה בחרה ללכת. שהיא מבינה שאין שום זוהר בלהיות לבד ולחפש לעצמה זוגיות חדשה.

אבל בדרכה, כל המילים שלה היו על עצמה. אחרי שיחה של שעה שלוותה מצידה בדמעות ובכאב, אף לא מילה אחת עלי. על כמה שהיא מעריכה, מבינה, יודעת... ואצלי שום מיתר בלב לא זז. שום דבר לא התנגן. כלום. לא כאב, לא כעס, לא נוסטלגיה. גם לא כשניסתה להזכיר את השנים הטובות. גם לא כשניסתה לומר שאולי למרות הכל...

ואחרי שהשיחה נגמרה, חשבתי עם עצמי על השנה הזו. כמה דברים התרחשו, ואיזו דרך עברתי בה. קשה להאמין שהכל התרחש בתוך שנה אחת. שנת מעבר מדהימה. הפרידה ממנה. פירוק השותפות. המוות של החבר. הגירושין. האחות. המסע ליוון. האהבה המדהימה שמצאתי עם הסופרת. העסק החדש באירופה. ובין לבין התרגלות למצב החדש. היחסים עם הילדים המדהימים שלי. יצירת השגרה החדשה. שמירה על השפיות. ופתאום כל השנה הזו נראית כל כך ארוכה שבטח בחיים של מישהו אחר הייתה נמתחת על פני שנים רבות.

אני כשלעצמי שמח שהדברים התרחשו מהר. ככה אפשר לסיים את כל הדברים העצובים. "לנקות את השולחן" ולפנות מקום לדברים חדשים וטובים שיתרחשו. ובאמת המסע שלי ליוון, שאני קורא לו מסע כי הוא ממש חתיכת מסע לתוך עצמי, היווה את נקודת המפנה בתוך השנה הזו. הוא סיים את כל העבר עד לאותה נקודה. סגר את כל מה שהייתי צריך לסגור, ופתח לי את הפתח לכל החדש והטוב שנכנס לי מאותו רגע לחיים. ואז התחילו הקסמים. קסמים שנמשכים עד עכשיו, ואפילו בימים אלה. דבר גדול שמתבשל ומתרחש. הגשמה של חלום, שהנה את תחילתו כבר עברתי. את האישור הראשון קיבלתי כבר אתמול, ואוטוטו ממשיכים עם זה קדימה.

ותיכף מקבלים את השנה הבאה. ובשנה הבאה תבוא הצמיחה. כי אין שום דרך אחרת. כל מה שזרענו השנה יגדל ויתפתח בשנה הבאה. גם החלומות הקטנים שחלקם כבר התחלנו להגשים וגם החלום הגדול שעליו אנחנו עוד חולמים. והנה אני כבר כותב וחושב בלשון רבים כי היום החלומות שלי כבר לא רק שלי. היום הם כבר משולבים באלה שלה. כי היום אני כבר חולם יחד איתה.