אתה אומר לי כל הזמן להפסיק לשתות. שאני לא ישתה יותר, גם לא בשישי שנשארים בפנימיה... אז למה אתה לא בא אלי בכל שישי דקה לפני שאני פותחת את הבקבוק ומחטיף לי סתירה?

למה אתה לא מכריח אותי ללכת להביא לך את הבקבוק ולא חוטף לי אותו מהיד וזורק אותו, ומחבק אותי חזק, אוטם לי את אוזניי ברגע שהוא מתנפץ לרסיסים, מנשק אותי ומבלה איתי את כל שישי בלילה, כדי שאני לא ארגיש בודדה בלי השתייה? כי איתך אני אף פעם לא ארגיש בודדה.

למה אתה רוצה שנחזור דווקא ברגעים שאני הכי שונאת אותך, ואחר כך לא אומר לי כלום על לחזור להיות ביחד, הרי כשאני לא שונאת אותך אני רוצה לחזור אליך.

ותפסיק לשקר לי כבר, כל מיני שקרים קטנים שגורמים לביטחון שלי בך להצטמצם עוד יותר!

ואחר כך אתה עוד שואל אותי למה אני לא בוטחת בך ולא מאמינה לך, ולמה בכל דבר אני חושבת שאתה רוצה לפגוע בי.

Coming End of Reason