אני ממש יכולה לספור אותם על פחות מיד אחת.

לפעמים זה נראה כמו רגע חולף, ואז אני מסתכלת על הכל שוב וקולטת שבאמת נמאס לי. ממש באמת. באמת שממש באמת.

חייבת לצאת מהמגמה המסריחה הזאת. אבל אני יודעת שאני אתחרט אח"כ.

ואני חייבת למצוא קצת יותר חיים.

ואני חייבת להפסיק לתהות לגבי כל דבר.

ואני חייבת להתחיל לישון כמו שצריך.

ולהפסיק לשנוא את ניבה, אולי אני אצליח להקשיב בשיעור.

מצד שני, אני חייבת להפסיק לשנוא את השיעור, אולי אתחיל להקשיב קצת לניבה

נראלי שהבהרתי שבאמת נמאס לי.

גם מעצמי, מהאופי שלי. האופי הנודניקי הזה שהתחיל לעצבן לאחרונה. לא מוצאת מה יש לאהוב בי יותר.

אל תענו, אני לא צריכה את זה.

אתה יודע מה הכי גרוע?

שלמרות הכל אני עדיין תוהה איך זה נהרס.

ולא רק שאתה לא מראה שאכפת לך, אני מתחילה לחשוב שבאמת לא אכפת לך.

תמיד מצאתי משהו חינני באדישות שלך, עכשיו היא פשוט מתחילה להימאס.

נזכרתי שאמרת לי מזמן: "פעם היית מספרת לי הכל", והבנתי שזו רק אני שהייתי מספרת, שזה היה חד כיווני,

ואני תוהה אם גם עכשיו זה חד כיווני, אם זה תמיד היה חד כיווני.

תוהה איך אתה יכול לזרוק בכזאת פשטות שנה שלמה לפח, אם זה בכלל אכפת או מפריע לך.

או שבעצם מעולם לא הייתי כזאת חשובה בעינייך.

אני לא יודעת אם אני כועסת או לא.

אני לא יודעת אם אני הולכת לוותר בקרוב או לא. כלכך קרובה ללוותר, כלכך רחוקה מלרצות לוותר עלייך.