הלכתי היום ברחוב עם אוזניות. הווליום היה כלכך חזק שרק מידי פעם יכולתי לשמוע איזה מכונית עוברת.

ואז עברתי ליד תינוק בעגלה, הוא בכה. ולא שמעתי את הבכי למרות שהייתי כלכך קרובה אליו.

התחלתי לתהות אם הוא באמת בוכה, או שזה רק נראה לי ככה - כי לא יכולתי לשמוע אותו.

השיר ששמעתי התאים את עצמו לרקע הבכי של התינוק, שנראה כאילו הוא מוצא הזדהות מסוימת, יחד איתי, למרות היותו יצור חסר תבונה עדיין.

הסתכלתי סביב וכל אחד היה שקוע בעולם שלו, ואני בשלי כמובן.

קשה לי לתאר מה בדיוק הרגשתי באותו רגע.

"אם רק תביט סביב תבין שאין לאן ליפול"

כבר שנתיים שאני מוצאת חיבור אישי לשיר הזה, רק השבוע ניסיתי להבין אותו באמת. מושפעת מת"נך - אני מוצאת 2 פירושים:

1. אם אין לאן ליפול - אז מה יש שם בחוץ שיהיה שווה את הנפילה? שיהיה שווה את התקומה מחדש? שיהיה שווה למה לחיות?

2. אם אין לאן ליפול - זה אומר שיש משהו טוב שימנע את הנפילה?

אני מתגעגעת לתקופות הדיכאון שלי.

מתגעגעת לעובדה שיש לי מה להאשים, גם אם זה את עצמי.

מתגעגעת ללשבת בחדר המתנה לרופא, לשמוע מוזיקה עם מילים עצובות, ולמצוא שמץ של הזדהות עם מה שהמשורר כתב ברגעי עצב, יאוש ופחד מהלא נודע.

הכל שגרתי מידי, רגיל מידי,משעמם מידי, תמיד אותו דבר.

אני צריכה לעשות משהו שלא עשיתי מזמן או משהו שעוד לא יצא לי לעשות, כדי לחוות חיים מסוג אחר.

אני לא רוצה להגיע למצב שבו לא אוכל לחזור אחורה, שבו לא אוכל לבקש סליחה על מה שכתבתי לך פה, על מה שאני אומרת לך, מה שאני חושבת עלייך ואתה מודע לזה.

לא רוצה להגיע למצב שבו לא אוכל לבקש סליחה על הסוג-של-כעס שפיתחתי כלפייך, שלא כלכך בצדק, כי אולי אתה מסמל יותר ממה שאתה אמור לסמל באמת, רק בגלל שהכרתי אותך [מפחדת להגיד "נכנסת לחיי"] בדיוק בתקופה שהייתי צריכה את זה.

בדיוק בתקופה שהחיים שלי החלו להשתנות לכיוון אחר, ואולי בגלל זה אני מעריכה אותך יותר ממה שאני צריכה.

רוצה שתוכל לקרוא פה ולדעת שזה אתה, מבלי שאצטרך לומר לך על מי אני מדברת, מבלי שתירתע מזה, מבלי שתחשוב שזה מוזר מידי, מבלי שנצטרך לדבר על זה - אלא רק לשנות גישה בצורה אילמת, מבחינת שנינו.

הפוסט הזה סתם עמוס מידי.

ואפילו לא עבר עלי שבוע ארוך...