במיוחד כשאתה לא מצפה מהם לשנות אותך.

כן, ברור, ציפיתי שהמצב ישתנה, אבל אני? אני מניחה שלא. אולי חשבתי שכן.

החוסר החלטיות. וזה אפילו לא חייב להיות שוני כזה גדול, זה הדברים הקטנים אחרי הכל.

מתחילים לחשוב על דברים אחרת. אולי לא. אולי זה עדיף. אולי זה יתן קצת סיפוק.

העצבות. השוני. הבדד. השיחות. השוני. הגעגוע.

מה שגעגוע עושה.

השיחות. הכתיבה. ההתחברות. התעסוקה. המטרה. הצחוק. הבדיחות. המריבות. הבדיחות הגרועות. בעיקר הבדיחות הגרועות.

אולי בגלל זה החלטתי לכתוב שוב. בעצם, לא אולי. בדיוק בגלל זה. השוני. הגעגוע.

כשזה חסר אז מוצאים תחליף. תמיד יהיה תחליף. זה התחליף. ואני לא רואה את המצב הנוכחי משתנה בקרוב.

so I'm back for good, I guess

"עוד פעם פנדורה..."

כן, כנראה. מסתבר שזה לא רגע חולף, לזה אולי אין תחליף. אולי אני כבר חלק מזה. אולי זה כבר חלק ממני. זה פשוט ביחד.

וזה לא שיש לזה משמעות נסתרת. אולי זה ההרגל.

יותר מידי אולי. ככה זה כמסתפקים בתחליף.

אני חושבת שבאמת התגעגעתי לזה. אולי זה רק נראה ככה כי עכשיו השני חסר. הלב אף פעם לא סגור על עצמו. מצד שני תמיד הייתי אדם של הגיון. אחרת הייתי עושה דברים אחרים. אולי לא תמיד זה טוב, ההגיון הזה.

שוב אולי.

השארתי את הפוסטים הקודמים, הם גם חלק ממני. עדיין חלק ממני. מקווה שלא העיקרי יותר.

חלק מהרשימות נמחקו, חלק גם נשארו. אני מניחה שזה השינוי באדם שלא לגמרי השתנה.

באמת ובתמים, פנדורה.