לא באמת.

אני יכולה להאשים את שעת הלילה המאוחרת יחסית, אבל אני לא יודעת אם אני יכולה להבהיר ולהעביר את מה שאני רוצה לומר באופן...בוא נאמר, מובן וכנה. מובן לעומק, כנה עד הסוף. כי אולי יש גבול למה שאני מרשה לעצמי לומר.

אני רק יכולה לנסות להבהיר לך כמה הוקל לי להכיר אותך, מההתחלה ועד עכשיו. גם עכשיו.

אני רק יכולה לנסות להבהיר כמה שאני באמת מתגעגעת אליך. עדיין, ולמרבה הפלא - תמיד.

אני רק יכולה לנסות להבהיר שאין לי שום כוונות לשכוח את הנוכחות שלך. לעולם.

אבל זה רק לנסות.

אולי אין באמת גבול למה שאני מרשה לעצמי לומר.

או לכתוב פה, בכל אופן.

אני לא יודעת עד כמה הייתי מוכנה להחליף את השנה האחרונה ולגרום לה להידמות לשנה שלפניה. כי בדרך עקיפה אתה גרמת לשנה האחרונה להיות השנה הכי טובה שלי, ועם זאת - בלי שום קשר ישיר אליך. אם הייתה לי מכונת זמן בהחלט הייתי משנה כמה דברים, הייתי שומרת עליך טוב יותר. הייתי משנה דברים ממש מהתחלה.

אני שונאת להתחרט.

אני לא יודעת עד כמה השתפכות הלב הזו מסוגלת להרתיע אותך, מצד שני אני כבר לא יודעת עליך כל כך הרבה.

כל כך חבל לי.

ושוב, אני לא חושבת שאתה באמת מבין כמה שאתה יקר לי.

היית, עודך ותמיד תהיה.

                               
                                                              למה זה מרגיש לי כמו מכתב פרידה כשזה לא?

                                                                                התחרטתי. שוב.