יש הנחה בקרב אנשים [כשאני אומרת אנשים אני מתכוונת - כולם] שאומרת שאדם לא מבין כמה טוב לו בחיים עד שהוא רואה כמה שרע לאחרים.
מצד אחד זה דבר נוראי לומר, מצד שני נוכחתי לדעת לפני 2 דק' בדיוק כמה שזה נכון. ובאמת שאני לא אדם נורא.
תמיד אמרו לא להשוות את עצמי לאחרים, "את מי שאת, לטוב ולרע". וכשמשהו היה רע אימא תמיד אמרה לי: "תחשבי שאצל אנשים אחרים זה יותר גרוע", אך משום מה זה לא ניחם אותי מעולם. כי כשהיה לי רע, אז הרגשתי רע. פשוט עד כדי כך?
אז זהו, מסתבר שלא.
בגיל 10 בערך ראיתי את הסרט "טיטניק" בפעם הראשונה, ותמיד בחורף כשהיה לי ממש ממש קר חשבתי לעצמי: "היי, אם ליאונרדו מת [תרתי משמע] מקור, אז אין לך זכות להתלונן". ולראשונה אני באמת מבינה את המחשבה האווילית הזאת של ילדה בת 10 שחיה בסרט.
רק עכשיו באמת הבנתי שלא הכל הוא כמו שנראה, ולפעמים נראה שיש לי דיעה מסוימת על מישהו אך מסתברת כשגויה לחלוטין. כשהייתי קטנה תמיד רציתי להכיר את כולם, את כולם. את המוכרת בחנות בגדים, את ההומלס ששוכב על הרצפה באלנבי, את נהג האוטובוס, ולשמוע את הסיפורים שלהם, ולדעת הכל עליהם. לדעת מה הביא אותם לאן שהם עכשיו. כשהתבגרתי הבנתי שקשה להכיל יותר מידי מידע. כל כך הרבה אנשים מסביבי שאני לא מכירה, ובכל זאת אומרת להם שלום ובוקר טוב כל בוקר. אולי אפילו שופטת לפי היכרות ראשונית. טעות. הייתי רוצה שעה עם כל אחד מהם כדי לדעת מה עבר עליהם.
היום יצא לי לשמוע על סיפור חיים של אדם שיצא לי להכיר. טוב לא צריך להשתמש במילים בצורה מופרזת כזאת..."להכיר"... הרי שהיכרות דורשת כמה שיחות נפש עמוקות של מספר שבועות לפחות. אדם ש...אני יודעת...שאני אומרת לו שלום בבוקר.....נגיד את זה ככה. ובוא נגיד שהסיפור חיים שלו, ובכן, היה יוצא מהם סרט טוב, כזה שהייתי מכניסה לרשימת הסרטים הארוכה שלי [כמו שאתם מכירים אותי - זה חייב להיות איכותי].
זה רק הוכיח לי כמה שהחיים שלי טובים. טוב לא טובים, אבל כמו שאימא תמיד אומרת: "תחשבי שלאחרים זה יותר גרוע".
לא הייתה לי ילדות מוזרה. אחרי הכל, להרבה לא היו חברים שהם היו קטנים נכון? ואז מה אם בבית לא הכל מושלם? מושלם זה משעמם. ואז מה אם רבתי עם החברה הכי טובה שלי בכיתה ו' והייתי מנודה חודשים? ואז מה אם החברה הכי טובה שלי הבאה אחריה עזבה לארץ אחרת ולא שמרה על קשר? ואז מה אם אני מרגישה בודדה מידי פעם ויש לי אישיוז רבים שאני צריכה לפתור עם עצמי? ואז מה אם יש לי בעיות עם קרבה?
אני חושבת שאצל אחרים זה יותר גרוע, ונוכחתי להבין את זה מאדם שאני יודעת שקורא פה ואין לי מילים להודות לו על הסבל שעבר שהביא אותי להארה הזאת. אני מצטערת שזה יצא ככה, אנוכי שכזה. רשע שכזה. באמת שאני לא אדם נורא.
טוב לי.
טוב לי.
טוב לי.
טוב לי.
טוב לי.
טוב לי.
טוב לי.
טוב לי.
הכל לא מעולה, אבל מספיק טוב כדי לכתוב את זה בלי העתק-הדבק [בחיי אני נשבעת].
תמיד היה לי טוב, מסתבר.
וגם הולך להיות טוב. אני לא מבינה ממה פחדתי כל הזמן הזה.
כי אני כן מוקפת באהבה מסביבי. וזה דבר שלא שמים לב אליו כשאתה בן 12. וזה יותר ממה שהרבה אנשים יכולים להגיד. אולי הם יכולים, אבל כמוני, עד עכשיו, הם לא שמו לב לזה. פשוט מסרבים.
ואם אתם קוראים פה, ולאחרונה חלפה מחשבה בראשכם על כמה שרע לכם, פשוט תכינו רשימה של מספר האנשים שאוהבים אתכם, ושאתם אוהבים. שתמיד יהיו שם בשבילכם, ושאתם תהיו שם תמיד בשבילם. הכל מתגמד לעומת זה. זה כבר לא אותו דבר.
אז ספרו לי, מה בדיוק אתם חושבים שהוא בעיה אצלכם כשיש כל כך הרבה אהבה אצלכם?
וכן, כשרואים שלאחרים רע מבינים באמת כמה שהמצב היה יכול להיות גרוע.
אני לא מרגישה נחמה כלפיהם, אני רק מבינה שלא רע לי. טוב לי. במיוחד עכשיו, אחרי כלכך הרבה זמן שציפיתי לזה מבלי לראות בכלל שבאמת היה יכול להיות יותר גרוע. עכשיו כשהבנתי שאני אוהבת כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי חזרה.
צל"ש אם קראתם הכל.
ובואו לראות בקרוב את הפסים שציירתי על הקיר ;)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
