למה?

איני יודע. דומה היה כאילו היא מוקפת מעגל של חמושים שמכוונים את חניתותיהם כלפי חוץ. בכל פעם שהתקרבתי, נתקלתי בחודי החניתות, נפצעתי ונאלצתי לסגת. סבלתי מאוד.

הנערה לא הייתה אשמה בזה?

נדמה לי שלא, בעצם, אני יודע שלא. ההשוואה הקודמת לא היתה שלמה, גם אני הייתי מוקף חמושים, שכיוונו את חניתותיהם כלפי פנים, כלומר אלי. כשנדחקתי לגשת אל הנערה נלכדתי תחילה בין החניתות של החמושים שלי, וכבר פה לא הצלחתי להתקדם. אולי אפילו לא הגעתי כלל אל החמושים של הנערה, ואם אמנם הגעתי, כי אז כבר שָתֵתִי דם מן החניתות שלי והייתי מחוסר הכרה.

האם נשארה הנערה לבדה?

לא, אחר הצליח להידחק ולגשת אליה, בקלות ובלי מכשול, ואני, תשוש ממאמצי, צפיתי בהם בשוויון נפש, כאילו הייתי האוויר שהם הגישו דרכו את פניהם זה לזה לנשיקה הראשונה.

מאת: אנונימי. עריכה - מאת: קפקא [כמובן].

נכתב ב:תקופה לא ידועה.

מתאים ל: כל הזמן, בעצם.

תקראו לי מושפעת מספרות, אבל זה היה קטע ממש יפה.

Un-Seen

"יש משהו במילים.
כשהן בידיים מיומנות שיודעות ללוש אותן היטב, הן שובות את הלב.
הן נכרכות סביב איברי הגוף כמו קורי עכביש, וכשאת לכודה כולך ואינך מסוגלת לזוז,
הן חודרות מתחת לעור, מחלחלות אל מחזור הדם ומקהות את המחשבות.
ובפנים, הן פועלות את פעולת הקסם שלהן."
(מתוך הסיפור השלושה עשר, מאת דיאן סטרפילד)

ולא יכולתי לתאר את זה בצורה טובה יותר.

עמוק, מדהים, כואב - אך נפלא. מעורר השראה פשוט.

מכירים את ההרגשה שמשהו קורה בפנים? אתם לא בדיוק יודעים להסביר מה זה, אבל אתם יודעים שזה מרגש.

לא בטוחים אם זה רגש חיובי או שלילי - הוא פשוט כל כך חזק, שאתם מרגישים את זה בבטן.

זה תמיד יקרה לי עם מילים. הדבר היחידי שלא יילקח ממני לעולם. וזה ימשיך להפתיע אותי כל פעם מחדש. יגרום לי לתהות כל פעם מחדש. יגרום לי למצוא עומק מסוים - כזה שלא ראיתי קודם לכן.

מתחילה להבין ולהרגיש את זה שוב מחדש.

הכניסות האובססיביות, הרצון לתגובות. זו לא באמת המטרה שלשמה אני כותבת.

אני אוהבת לכתוב, ואני מרגישה שאני עושה עוול בכל פוסט מחדש, מהסיבה היחידה שאני לא באמת כותבת את מה שאני רוצה לומר.

אני לא יכולה לכתוב פה הכל, אני לא רוצה לכתוב פה מהכל, מהחשש של להיראות חלשה, תלותית ו\או לגרום לאחרים להרגיש רע או לחשוב עליי רע.

אני אוהבת לכתוב אבל אני מרגישה שזה לא טוב לי מספיק.

הלוואי ולא הייתי חלק מהמין האנושי. יצורים מאכזבים, נחותים. יודעים לגרום אחד לשני להרגיש רע כדי לספק אינטרסים אישיים. לפחות החיות הן אמיתיות, גם הצבועים.

תכנונים לעתיד:

כשהתיכון ייגמר, אני לא אצלם תמונות. אני לא אצטלם עם אחרים, רק אם יבקשו ממני ממש יפה.

אני לא אבקש מאחרים לשמור על קשר, אני לא בטוחה שאני רוצה את זה כבר.

אני אתחיל חיים חדשים, אכיר אנשים חדשים. כבר הרבה שלא הכרתי אדם חדש.

אני אשמור על מי שחשוב לי באמת, והרשימה של האנשים האלה הצטמצמה מאוד בחודש האחרון.

אתם בכלל לא רוצים לשמור איתי על קשר, אני באמת חושבת שאני לא שווה את זה.

תמיד חשבתי שזה ממש מקסים - חברים מהתיכון שגדלו ושמרו על קשר כשהם מבוגרים, אבל אני מבינה למה לרוב זה לא קורה. מצדיקה את זה אפילו.

אני אנצל את ההזדמנות להשתנות.

אני כבר לא באה לבית הספר בשביל ההווי החברתי. יש מבחנים שצריך ללמוד אליהם.

פנדורה.