"האהבה עדינה? קשה מדי, גסה מדי, סוערת ודוקרת כמו קוץ. תחת משא אהבתי אני שוקע."
[האדם היחיד שכתב לפני מאות שנים את מה שאני תמיד ארגיש]
כבר אין לי יותר מה להגיד על החיים האלה. ובכל זאת, מסיבה שלא מובנת לי אפילו, אני ממשיכה לכתוב עליהם.
אני נמצאת במצב של שהייה, משבוע לשבועיים. שום דבר באופק. לא נראה שמשהו הולך להשתנות.
אני רוצה להתגייס, אני רוצה לטחון שמירות, אני רוצה לשנוא את המפקד שלי [אם זה באמת מגיע לו], אני רוצה לבזבז שנתיים מהחיים, ועוד שנה כקצינה. לא רוצה לצעוק על החיילים שלי, כי אני אהיה קצינה טובה.
אני רוצה להתגייס כבר, ולהמשיך הלאה. שיהיה לי תירוץ טוב להמשיך הלאה.
כואב לי להרגיש את מה שאני מרגישה, ולחשוב את מה שאני חושבת.
אתה לא פה כשאני צריכה.