[Snow Patrol - Run]
הרבה זמן ישבתי מול המסך וחשבתי מה לכתוב
על המשמעות של השש-עשרה הזה, שאני כלכך לא רוצה - ולא מסיבות של להיות צעיר לנצח או תסמונת פיטר פן.
או שאולי כן?
ככל שיותר חשבתי על כמה אני רוצה לשפוך את הלב כאן, גיליתי שהבלוג הזה הוא לא יותר מכריכה של ספר וזה... ממש לא מה שרציתי..
אבל מה זה אומר עלי? האם הבלוג הזה לא משקף אותי באמת, ואני היא אותה כריכה בלויה שאין לה למי להראות את הדפים שבפנים?
במקום לראות את הדבר הזה שהביא אותי למצב הזה והיה ממש מולי, העדפתי להעסיק את עצמי עד כדי מצב שאני לא אראה את הסיבה האמיתית.
אני לא רוצה את זה, בכלל לא.
בכל תרבות כמעט החשיבו את גיל חמש עשרה כגיל הכי זוהר, חשוב ומבגר. עם כך אני מאחר בשנה, כי הגיל הזה ביגר אותי מאוד, אבל לא באופן זוהר או טוב.
אפילו עכשיו קשה לי לכתוב את המילים האלו, אבל אלו הן המילים שיחתמו את הסיום.
הסיום שאני צריך, עבורי. הסיום של חוסר הנאמנות, הבדידות, הניכור החברתי והזיוף הזה.
והלוואי שהייתי יכול פשוט לסוע ולהעלם- למצוא את עצמי. אבל אני לכוד כאן,ולמרבה הצער אין לי רישיון, או אוטו.
לכן אני אסע הרחק לא באמצעות האוטו, אלה דרך המילים והמעשים. ועם אני אחזור לכאן עדיין אותו אחד אוכל להגיד לעצמי שניסיתי, ואולי הצלחתי.
זהו סיומו של דבר שאולי אפשר לקרוא לו עידן, למרות שהייתי שמח יותר עם קראו לזה רק תקופה.
עם כך.. זה הסיום הגדול,
אבל כל סיום הוא התחלה, ואני אחזור לכאן אולי יותר אמיתי, אולי יותר נכון, ואולי יותר טוב,
אבל אני אחזור, ואני אחזור עצמי.
רק תחושת האופוריה וההקלה שחוויתי אחרי הפוסט הזה מצדיקה את סיבתו.
אבל בכל זאת כאשר אני חולה אני חולה בראש ולא בגוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
