beutiful nightmare

אני שונא ימי זיכרון.

זה תמיד כלכך....איום.

טקסים ואבלות וזיכרונות..

טקסים מרגשים, נכון.

הרצאות וסיפורים מעניינים, צודקים.

אבל זה לא מחפר על הזוואה.

למרות זאת, כאשר פילחה הצפירה את אוזני, נעמדתי בגאון, ובשירת התיקווה הרכנתי ראש.

ובטקס, כאשר היא קראה 'תמיר', על שם בנה - האבדון הנורא,

את הצמרמורת שבי עברה,

אי אפשר לתאר.

ובצפירה, חיפשו עיני נקודת חוזק ואחיזה, ובסוף גמרו בלעקוב אחרי סדקים בקירות..

ואז היא נגמרה, ואני המום התיישבתי, ולא האמנתי זהיא עברה ככ מהר, ושלא הספקתי להקדיש לכל חייל שנפל אפילו...שניה..

שתי דקות היום.

ארבע, בשנה.

זהו הזמן שאנו מקדישים לכל אלו שנופלים כל יממה?

את הדבקת היזכור שרפתי. שרפתי ונתתי לרוח לפזר ולפרק אותה באוויר לאלפי חתיחות אפר, לזכר האלפים שנפלו,נופלים,ויפלו.