כשאני שוכבת על הגב, על השטיח הרך, ועוצמת עיניים,

נושמת עמוק עד שאינני זוכרת את גון הקירות, הרווח ביני לבין כל מה שמוחשי מתרחב, ואני מוקפת איסוף ובו זמנית מוגנת מכל מה שלא בתוכי.

פעם, כשהייתי ילדה, הייתי נרדמת כך. מתפוגגת אל תוך עולם אינסופי וטווה בו חוטי תמונות מהם תפרתי סוודרים של סיפורים שאת שרווליהם מעולם לא גמרתי. הדרך נעמה לי, והיעד החזיר אותי אל הקרקע.