| 2/2008
 .
הברזתי משיעור, הרווחתי חצי שעה. התיישבתי במעיל לכתוב פוסט. אני לא מצליחה להחליט כלום בעצמי כבר, אני שואלת את פרלין - לכתוב פוסט או לפתוח בלוג חדש? כי כן, חברים, בא לי על בלוג חדש, עיצוב חדש, קונספט חדש, נושאים חדשים. אבל אז מה יקרה פה? גם את הטומסה הזו אני אוהבת.
נעים מאוד, נעמי. לפעמים גנום, מאז הבלוג ליודעי דבר גם גנומסה.
יצאתי מהארון.
פרלין סימסה לי לי לפני כמה ימים: אני קוראת את הבלוג שלך אחורה, כמה השתנית. מיד צלצלתי ואמרתי לה פרטי ונמקי. בזה לא כל כך השתניתי. אבל כן. אני מתעצבנת כשאומרים לי איזה מהפך עברתי. זה לא מהפך. אני מרגישה שמשהו נפתח. אני קולטת את עצמי מחייכת כשאני הולכת ברחוב. ואם אני לא, אם אני עגומה, אם הגוש מזדחל לו במעלה הגרון, אני מכווצת את שרירי רצפת האגן, מיישרת את הגב ואומרת - נה! ונושמת. אבל מה אני חכמה. זה רק לפני שבועיים התקשרתי לפסיכו בפאניקה והיא אמרה לי - תנשמי.
ואתמול היא אמרה לי - לא כל מה שקורה לך זה רק רע. לא כל רגש זה רע. לפעמים הלב נפתח וזה מביא איתו גם כאב. אבל הוא נפתח! זה בכלל לא היה אתמול בכלל.
לא כל כך אופטימי. לא עוד לא הגיע הזמן לנשום לרווחה. אבל כן, סיכומון שכזה מתגלגל לי בראש כבר כמה ימים. אני רק מפחדת כל הזמן לסכם. אני מסכמת מהר מדי. אם כי, גם הכול חוזר.
ככה למשל, כתבתי כזה דבר ממש בתחילת הטיפול. אז אין מה לומר שגם בטיפול הסכר כבר נפרץ קצת. אפילו יש קצת מגע עיניים. ויש דיבור יותר אמיתי. אבל באמת, אני כבר לא מתקיפה. הכרתי הרבה אנשים חדשים בזמן האחרון. ואני שומעת אחר. אני שומעת מאפשרת. נעימה, פתוחה, כנה אמיתית, מצחיקה. אני לא מוכרת את עצמי פה. אבל אני כבר לא מתקיפה. את אימא עדיין כן. זה גם לא ישתנה.
אני גם לא מוכרת את עצמי, כי די. קניתם.
ומאז זה ירדתי עשרים קילו. אתמול חתמתי על העשרים. אני רוצה להגיד. אני נעמי, אני שוקלת 63 קילו. אני שמחה. וגם כן, אני מתאפרת, וכן אני רוקדת. וכשאני רוקדת, מסתכלים. (פרלין נתנה כדוגמה את זה שאני בחיים לא אשים מסקרה או שאני מאלה שיושבים בצד ושותים ויסקי במסיבות. דוגמה למה שכתבתי בעבר).
ועוד דבר שהבנתי - להגיד, איזה יופי, החיים שלי משמש, זה בסדר. ולשגות בפנטזיות והזיות גם זה בסדר. זה לא מיד אומר שיתהפך עליי העולם כי העזתי לחלום (דנג', זה כנראה קשור ישירות למתנה שקיבלתי מכם).
הכול מהבטן לאחרונה. פלא? בימי ראשון אני רוקדת ריקודי בטן ובימי שלישי מכווצת רצפת אגן בפילטיס וביום שישי גם נתחיל סלסה. הייתם פה בתהליך שלי. זה די מדהים, אבל אולי חלק מהתהליך שעברתי היה לפתוח בלוג. זה נראה כמו צירוף מקרים. טיפול, בלוג, דיאטה, מעבר דירה ושינויים אחרים. אבל הכול מצטרף ביחד. כמה אני אוהבת לראות את התמונה השלמה של הפאזל.
וטומסה ישנה קצת: בכל זאת לא מזמן כתבתי את זה וזה עדיין שם. עדיין. אני לא באשליה. אני פשוט שמחה. שמחה. יושבת לי פה במעיל ומשתפכת על הבוקר.
פרלין ממתינה בסבלנות בג'ימייל שלה שאסיים לכתוב.
וגם יונת אתמול אמרה לי - הכול בסדר? מזמן לא כתבת.
כתבתי לא מזמן שהחרדה מאלתרת. אז היא כבר לא מאלתרת עליי. היא מזדחלת. אני הולכת לישון וזחלים קטנים קטנים זוחלים לי מבית השחי לתוך החזה בלי שארגיש. אבל אני מצליחה לדחוק. ואם אני לא מצליחה לדחוק אז אני מתמודדת. או שאני מתקשרת לאקס (אקס האישה, אויה מה יהיה עם זה) לפרלין לניקול לשותפה לעוד בנות יקרות. ואני אומרת - אויייייי אני נטרפתתתתתתתת מה אעשההההה?
והיא צודקת האישה החכמה אקס. את המצב של הטריפה אני מחפשת.
כן כן. יצאתי מהארון. אני נעמי, שוקלת 63 קילו, ואני מחפשת כרגע לטרוף את העולם. עם הרבה מלח בבקשה. וחלב דל שומן. אבל לפחות אני מודעת. זה נרגע, בסוף, זה נרגע. לא?
כתבתי שטוב לי בדירה החמימה שלי להתעורר למילים של אנשים שאני אוהבת. באמת טוב לי. וכבר מזמן זה משפחה וחום ונעימות פה. ותודה שאירחתם אותי כל כך יפה. אני לא הולכת. אבל אני חושבת שאני מתהפכת קצת.
ולא לא לא לגמרי לא רק טוב לי. לא לא. לא לנשום לרווחה ולא שום דבר. להיות על המשמר ומיד. הרי רק לפני חודש הכרזתי קוד רד!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa