מכיוון שהבלוג לא עודכן מלא מלא זמן ואיבד את כל הקוראים שלו. או לפחות את מרביתם.
החלטתי שלא-לא אסגור אותו.
אלא אפרסם בו מדי פעם שיר שאני ממש ממש אוהבת לשמוע בתקופה האחרונה. וככה יווצר לי רצף של המוסיקה שאני שומעת.
ואז יהיה נחמד לדפדף אחורה. ולהיזכר כמה הטעם שלי היה גרוע. או להיזכר בכמה שירים נוסטלגיים טובים.
אז לא יודעת כמה הבלוג הזה יעניין קוראים. לא יודעת בכללי כמה בלוגים מעניינים קוראים בזמן האחרון. זה ישן כזה .
טוב אם כבר אני מעדכנת. עוד חודש המסע לפולין וההתלבטויות שלי בקשר אם לצאת או לא רק גדלות במקום לקטון. זה משגע לי את הצורה. ומה שמשגע אותי עוד יותר זה שעוד מעט פשוט לא תהיה לי האפשרות של להחליט כי הרשימות ייסגרו הכרטיסים יוזמנו.
ואם ארצה לפרוש אצטרך לשלם פול כסף ואעדיף כבר לצאת.
אבל זה יהיה חבל שככה הארועים יתגלגלו.
למרות שאני די בטוחה שלא יהיה לי האומץ או לא יודעת אפילו איך לקרוא לזה לפרוש מכל התהליך הזה.
גם אם ארגיש שהוא לא הכי מתאים לי ושלא הכי בא לי לנסוע למסע ארגיש שאם לא אעשה את זה ההרגשת פספוס תציק לי הרבה מאוד זמן. ובגלל זה כנראה אגיד לעצמי טוב נו אני אסע. מה אני כבר אפסיד.
אז זהו שלהצטער אני לא אטצטער. אבל השאלה היא אם ככה אני רוצה את תהליך פולין שלי.
עכשיו גם שוב העלתי בדעתי את לצאת עם הבית ספר. יש שם אנשים שהיתי הכי רוצה בעולם לעבור איתם את זה. אבל יש שם דברים אחרים שלא היתי רוצה במסע. ומה יותר חשוב באמת?
אוף אוף אוף אני חווה יותר מדי דילמות ומחשבות ושטויות אחרות שמעסיקות אותי ולוחצות לי על החיים.
אבל כל זה לא חשוב בכלל כי לאביתר בנאי יש שיר יפה בטרוף.
שלילך (הרי אפרים זאת שאיתי בקבוצת פולין) הכירה לי:
תאטרון רוסי\ אביתר בנאי
לראות מה אני מרגיש אלייך
כמה שבועות אחרי השיחה האחרונה
מה אני רוצה ממך
אני מרגיש שאת גדולה עלי
יפה וערומה בתיאטרון רוסי
איך שאני שונא אותך ככה
לא היה לי טוב כשהיית איתי
את רחוקה מלהיות קצת שקט בשבילי
אני כועס ומקווה שתיכשלי
שתמשיכי לרעוד ולפחד משגעון
אמן תשארי לבד לנצח
מה זה נקרא לא לרצות להיות איתי
מאוד קשה פה כל הלבד הזה, אוי ואבוי לי
יש לי לחץ באוזניים
וסרטים כחולים בראש
יש לי עראק ופסנתר
ואין לי אהבה בינתיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
