יש רגעים יקירי, שבהם הכל נראה סתמי.

כל מה שאי פעם עברת,

כל דמעה שאי פעם הזלת,

כל אותן המחשבות, על מה להיות, ואיך להיות,

והפחד מאי ההצלחה או ההיפך,

כל אותם רגעי הבדידות שכל איש עובר בזמנו

כל אותן טעויות העבר, שלא עוזבות ולא מרפות.

כשהיית קטן- לא קיבלת את השוקלד שרצית.

כשגדלת מעט פחדת שהמורה תגלה שלא עשית שיעורים.

כשהתבגרת,

והחברה שברה את הלב- ואתה חשבת כאן הסוף.

כל הרגעים האלו,

נראים סתמיים, מזעריים.

-

יש שקט נפשי שלא כל אחד מכיר.

הקסם ברגעים אלו שהם באים בהפתעה.

אתה לא יכול לצפות יקירי לשקט נפשי,

אתה יכול לקוות, אבל לא לצפות.

אני אגלה לך סוד..

מעולם לא קיוויתי לשקט שלי,

כשאני מביטה עמוק אל תוכי אני גם מבינה שאולי לא כל כך רציתי.

אני לא יודעת להסביר, למה דווקא ברגע ההוא, ולא ברגע אחר

אבל אותו יום שישי כששתינו מילקשייק והתרטבנו יחדיו בדשא ואחר כך סתם שכבנו והתחממנו בשמש-

היה לי שקט. יום שקט מאין כמוהו.

כשהשמש עלינו, ואתה מקשקש משהו על בלשות ומסתכל על השעון ומגלה שאתה יכול לעקוב אחרי אנשים בלי להתבונן בהם, והשעון הוא המראה שלך.

ואני, אני מדמיינת איך יראה הבית שלנו, הבקרים והלילות.

אותו רגע,

ידעתי מהו שקט.

לא דימיינתי איך נהיה ביחד.

אם נריב, נצעק, נישן בנפרד, נתנשק, נתעלס.

כל אלה ברורים לי- לא משנה מה נעשה..

יהיה לנו טוב.

-

-

יש שקט כזה.

ששומעים רק ציפורים מצייצות, ונדמה כי השמש חמה מתמיד והרוח נעימה באותו הזמן.

והאנשים- נראים נחמדים כל-כך.

ואתה- אתה בכלל לא חושש.

אין בכי, גם הדשא לא מגרד, ולשכב ככה דיי נוח, ולמי בכלל אכפת מה קרה כאן עד עכשיו?

אתה כאן.

וזה הכי חשוב.

והנה,

השמש

הציפורים

הרוח

והשקט שלי.

אני יכולה להודות רק לך.

שנתת לי להרגיש ככה.

אוהבת,