החשיכה מתחילה לעטוף, אתה מרגיש שאתה הולך לקראת משהו לא טוב. את חש את זה, חווה את זה. יודע שהיית שם כבר. הדרך הזאת מוכרת לך. המחנק בגרון, הפרצוף הרציני, המחשבות שחוזרות כל הזמן בראש. הולכות וחוזרות - כמו סרט בלתי פוסק. התחושה של החרדה.
אתה מכיר אותה. אתה יודע שזה בסך הכל תגובה כימית במוח. ועדיין אתה כמעט משותק.
מנסה להעביר כמה שיותר דברים, משתדל לצאת מהבית כדי שלא להיכנע לתחושה המחניקה. צוחק , אבל מבפנים שבור, הרוס, מעוך - הם לא יודעים שום דבר.
הם חושבים שהכל בסדר ( אין להם סיבה לא לחשוב ככה), ובנתיים אתה מבפנים בלי חמצן. לא יודע מאיפה לקחת את הנשימה הבאה.
אתה יודע מה צריך לעשות. אבל לא רוצה לחזור לזה. אתה יודע מה צריך לעשות, אבל חושב שתוכל להסתדר גם לבד.
אתה יודע שאתה צריך לעשות את זה אחרת כל יום שעובר יהיה קשה להחזירו, אחר כך זה יהיה מאוחר מידי.
אז אתה עושה את זה בסופו של דבר. בימים הראשונים אתה מרגיש בחילה כל היום, בקושי יישן בלילות, אבל מסתכל קדימה מתוך הרצון לזכות שוב באותה פיסת אושר ושלווה שהצלחת אחרי כל כך הרבה מאמצים להשיג, ועכשיו...עכשיו היא חמקה מבין אצבעותיך....
בראש, בשכל, ההגיון אומר לך: זה בסדר..עברת כמה דברים לא קלים, אתה שוב עומד בפרשת דרכים, הכל תלוי ועומד באויר, זה הגיוני שתיסוג קצת אחורה, אל תקשה על עצמך גם פה...תן לזמן לעשות את שלו ותראה שיהיה בסדר.
בלב, בנשמה, הרגש אומר- זה לא היה צריך להיות ככה. זאת אמורה להיות התקופה הכי יפה שלך, במיוחד עכשיו כשסיימת ללמוד, במיוחד עכשיו כשאתה עומד להתחיל ללמוד..זאת אמורה להיות תקופה של טוב, של אושר, של קימה בבוקר עם חיוך על הפנים, עם תחושה טובה מבפנים, עם תחושה שכל העולם פרוס לפניך....
אתה מקווה שיהיה בסדר. אתה ממשיך לפעול. גם אם בהתחלה זה נראה כמו פעולה של רובוט מכאני, אתה עדין פועל כי אתה כבר היית שם...אתה יודע שזה יעזור לך להמשיך הלאה ולחזור למסלול שלך, שגם בלי לראות אותו, אתה יודע שאתה משרטט אותו לאט לאט ובביטחון, וגם אם ירדת מהשביל לזמן קצר, אתה תמצא את הדרך חזרה לעלות עליו שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: