ואפילו הגשם שיורד כאן ביומיים האחרונים לא מצליח למחות את החוויה

של המחול והשירה במדבר.

יש משהו בנוף הקדומים הזה של תמנע, שמואר באורות של אדום/כחול/זהוב שאינם מנסים לקחת ממנו את הבכורה הטבעית,

שנותן ערך מוסף ששום אולם או איצטדיון של 50,000 איש יוכלו להשתוות אליו.

הפעם הקודמת שראיתי מחול מודרני היתה לפני כ 20 שנה לערך ומכאן שאפשר להבין שזה לא סוג האומנות החביב עלי על ג. הבןזוג

אבל שמה של אנאפאזה הולך לפניה וכשנפל השקט על המדבר והאורות כבו כדי להפתח שוב על הכסאות המסודרים בחצי עיגול והמילים הראשונות של

"אחד מי יודע" של נקמת הטרקטור , נפער הפה ופחות או יותר לא נסגר עד שהסתיים הקטע עצמו.

ואחר כך, שעה וחצי של תנועה ומוסיקה  בלתי פוסקות על הבמה שמשאירות אותי בסופן, חסרת נשימה ומעורבלת לגמרי בתוכי והבנה ברורה שבעוד שנתיים נהייה כאן שוב כדי לספוג שוב את התחושות והעוצמות שהיו על הבמה ובאוויר.

ובמוצאי שבת , בא עידן רייכל הרים את המדבר מחדש וגרם לי צמרמורת שנשארת בי עד היום כשאני שומעת את השיר

שאריות של החיים

ושירים אחרים, במופע שכולו קצב מכאן וממקומות אחרים ורחוקים.

כל זאת ובתוספת הידיעה על הקירבה לנוחי דנקנר (הנה שוב הלינק , למי שפספס למעלה) הפך את סוף השבוע שעבר לעונג מרגש וצרוף ...

שבת שלום חברים יקרים, עם חורף מוקדם שהוא אולי סימן טוב לבאות...