אחר צהריים שקט לחלוטין, בתחושה שרק אני נמצאת בישרא.

משלימה קריאה ותגובות , מרגישה עד כמה הניתוק שלי מהמקום הזה, מכפי שהייתי רגילה להיות בו, קשה לי לפעמים.

עד כמה חסרה לי האינטראקציה המיידית עם האנשים, החברים, הפינג פונג בתוגובת שלפעמים היה מוציא ממני פרצי צחוק פראיים לחלוטין במקום העבודה וגורם לעיניים תמהות להנעץ בי בפליאה.

נכנסת לבלוגים וותיקים מחדשת מילים שנאמרו בעבר ומרפרפת איתן על דברים שנאמרו, מבקרת בבלוגים חדשים, יודעת שאין לי זמן להתחיל הכרויות חדשות , רבות ואינטנסיביות כבעבר, אבל לא מוותרת על קריאה בעיניים חדשות ורעננות בתוך סיפורי חיים לא מוכרים.

ומתוך השקט כמו כדורי יריה ניטחים, באות אחת אחרי השניה, הודעות על עידכונים, מילים שבאות בתגובה למילים שלי.

אנשים התעוררו משנת הצהריים.

שתו קפה.

ובאו לכאן.

והמקום כמו התעורר לחיים...

גם אני עכשיו, אלך לקפה שלי.

ואחזור.

כי , התגעגעתי...