שוטפת אותי בנקודות זמן לאורך היום.

חוסר הלימה (אחח, איזו מילה! מתה עליה ) בין מזג האוויר שבחוץ, המשתנה לו כהרף עין מרוח סערה וענני גשם, לשמש מבליחה וחמימה ושוב לרוח הסערה וחוזר חלילה, לבין התאריך שעל לוח השנה מטלטל אותי במין תחושות של חוסר הבנה היכן אני וכיצד הדברים צריכים להיות סדורים ומאורגנים להם.

טיפות הגשם העירו אותי הבוקר.

לקח לי דקות ארוכות להבין שהרעש שאני שומעת מהגג הוא לא הרעש הרגיל לעונה הזאת של השנה.

האפור בחוץ היה חורפי לחלוטין  וכך גם הרוח, אבל הקור לא היה שם לגמרי.

הנסיעה ברכבת , כשטיפות הגשם ניתזות באלכסון על החלון , נתנה לי תחושה , במקומות מסויימים של נסיעה בארץ אחרת , במקום אחר רחוק מכאן מרחק אלפי מילין, וכך גם המראה מבעד לחלונות המשרד שצופים עד לים במערב ועל פארק הירקון בצפון.

וגם ימי חול המועד , היציאה מוקדם הביתה, שוב בזמן של אור שמש,  שמאפשרת לעשות בנחת  דברים שבימים אחרים נעשים מתוך מרוץ אדיר להספיק הכל.

משהו לא מסתדר לי עם הימים הללו.

משהו מוקדם לי מדי.

יש בי רצון לצעוק ולבקש לעצור את העולם ולתת לי לארגן את עצמי בתוכו , כדי שאוכל למצוא את חלקיק הסדר והאירגון הנדרש בתוך הכאוס הפנימי הרגיל.

ועד שהוא יעצור, אלך לחדר כושר...