הרגשתי איך פתאום כל האוויר יוצא מתוכי.

כאילו מישהו הוציא את הפקק שמחזיק את עצמי ופנימיותי בתוך הכלי החיצוני שעשוי כולו מבשר ודם  ונראה לאחרים

כפמה.

ויכולתי להרגיש באופן מוחשי ממש איך כמו רכבת שמאיטה לקראת עצירה פתאומית (ג'יזס, אני נוסעת כנראה יותר מדי ברכבת...), כל האברים שבתוכי מאיטים את תנועתם ואפילו זרימת הדם החלה לפעום באיטיות , טיפין טיפין...

הגוף, שיודע בעצמו את גבולותיו ושם לי אותם למולי , אני , שלא מוכנה לקבל אותם ומותחת אותם לבלי סוף כמעט...

חיכיתי לערב של  היום, כבר זמן מה.

ערב של לבדי עם עצמי.

לבד כמצב פיזי, לא נפשי.

חיכיתי כי כבד לי לעיתים ה"יחד" של עונת החגים המצופפת אותנו עם האנשים שבחרנו לחיות איתם את חיינו.

ויחד עם זאת, כשהלבד כבר כאן, שריר וקיים וכאילו מחכה למוצא פי לדעת מה נעשה היום יחד,

אני עם עצמי,

מרגישה שביב זעיר של הבל  נשימתה של אותה תחושת האימה, שכבר מזמן לא היתה בי, על הצורך לעמוד

 אני אל מול עצמי...

ישנם דברים שאולי לא יעלמו מתוכי לעולם...

(ואולי מנות השחיתות  בריבר אשמות בכל מלכתחילה...)