כמעט.

דברים שנאמרו לי מתוך עייפות ולחץ של האומר אותם (הדוקטור) נלקחו על ידי למקום הכי רחוק והכי אישי שאפשר והדמעות חנקו את גרוני, כמעט טפסו למעלה ונשארו בזווית העין, כמו בימים הרחוקים ההם, ששהם היה משכנן הקבוע...

ואלו היו לא רק הדמעות אלא גם משהו עמוק בתוכי הטלטל מתוך התחושה שאיתה עזבתי את החדר , והביא אותי לעוצמות רגשיות כאלו שלאחריהן אני מרגישה מותשת וחסרת כוחות לחלוטין.

בתחילה התכנסתי לתוך עצמי , נהייתי שקטה מאוד ובלי אותה רוח עליצות שמאפיינת אותי במהלך היום , כשאני לפעמים רוקדת בין החדרים ומזמזמת בזיופים גדולים את מיטב להיטי גלגל"צ.

ואחר כך הלכתי לדואר ומזג האוויר ריחם עלי ועצר את זלעפותיו לזמן מה.

וכשחזרתי ידעתי שאני אומר לו בדיוק מה הפריע לי.

וכך היה.

והשיחה שהתפתחה ביננו היתה חשובה, אבל חשובה יותר היתה היכולת שלי לבוא ולומר לו את הדברים בדיוק כפי שהרגשתי אותם.

ובקריירה המקצועית שלי, זה משהו שלא היה לי מעולם...

איך אמרה מיטל , מנהל החשבונות שלנו בשבוע שעבר, כשהדוקטור הביא למשרד, כך סתם בלי סיבה ממשית, קופסה מלאה בקרואסונים מהקונדיטוריה הצרפתית שמתחתינו?

זה המקום הכי שרוט שבו עבדתי בחיי.

בדיוק כך.

בדיוק...

(ורק בסוגריים אומר, שבכל פעם שאני מגלה שהעוצמות הרגשיות שמשאירות אותי לאחריהן מותשת לחלוטין באות עלי גם מסיבות פרוזאיות שאינן קשורות בעיניינים שבלב, אלא כי כזאת אנוכי, אני נמלאת שמחה גדולה...)