כמו בכל שנה, תמיד השיר.

דצמבר

ריח ים ורוח סתיו
ומיץ של תפוחי זהב
ומין סגריר מתוק חמוץ
מושך מבית אלי חוץ
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום.

אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

הפנסים חוורי פנים,
כחולות עיני העננים
ומשהו מוזר כזה
לוחץ דומם על החזה,
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.

אויר שקיעות, ניחוח דק….

דצמבר חודש מקוטר
ריחות תפוח ומטר,
אתה נותן כוחות גנוזים
להרוגי התמוזים,
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.

אויר שקיעות, ניחוח דק…

איך הוא ידע , נתן אלתרמן, לכתוב אותי מבין המילים?

לכתוב אותי ילדה,

שלא אוהבת את החורף כי הוא קר לה כל כך והקור צופד אותה לגוש אחד חסר נשימה ותחושות כמעט.

לכתוב אותי גדולה,

שפוחדת מהחורף כי הוא מכריח אותה להתרכז ולהביט עמוק בפנים,

בתוך עצמה.

לכתוב על כמיהות הלב שאין לדבר אותן.

לכתוב על הכל

ובכל זאת ,

בין המילים,

לשתוק...

היו זמנים שלא אהבתי את חודש החורף של יומההולדת שלי.

היום הוא מנצנץ בתוך ים הקור והאפור.

דצמבר.

החודש הזהוּב שלי.