ליווה אותנו כמו משתתף נוסף , נסתר מהעין אבל מוחשי עד מאוד.

ריח של אוכל ביתי, של סירים העומדים על האש, ריח של עוגות ושאר דברי מתיקה, ריח תבלינים, ריח של בשר הנעשה על המנגל.

ריח של סמטאות חשוכות,  של בתים צפופים, של קרירות מתוך האבן המסותת.

ריח של קטורת הכנסיות ואבק שנישא מהשמים שהפכו ליותר ויותר עמומים ככל שהיום התקדם לקראת שעת הצהריים.

סיור בעיר העתיקה בירושלים.

עשרים שנה עברו מאז שהייתי שם בפעם האחרונה.

כל כך הרבה השתנה ובמובנים מסויימים דבר לא השתנה.

העיר שמקולפת שכבות שכבות ועדיין לא כל רבדיה התגלו אוצרת בתוכה את מגוון התחושות שאפשר לחוש במקום מסויים, מסערה ועד שלווה, מיופי הנבלע על ידי עיניים בוערות , צלילי מואזין ודינדון פעמים גם יחד.

וריחות.

האבנים מספרות בשתיקה סיפורים של קרבות , של נצחון, של הפסד ושל אימה.

ומעל כל זה, אנשים.

חיים את ההווה.

נשענים על העבר.

העיר העתיקה בירושלים.

כיכר השוק כבר לא ריקה.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של כיפת זהב וכסף , צריחי מסגדים וכנסיות ואבן ירושלמית מסותתת...