כמו הצגת תאטרון ארוכה ורבת מונולוגים בלתי מובנים ומשמימים,  לא יכולה להרוס את סוף השבוע שהיה, באופן כללי, מענג.

לפעמים את מבינה שזה פשוט,

לא.

אין חיבור.

אין יכולת לתקשר בין הקהל באולם, אני, ובין מה שקורה על הבמה.

ההצגה.

וזה כנראה אני, ולא הם.

בפעם הראשונה זה היה עם "השטן ממוסקבה".

שלוש שעות ארוכות כמו הגלות בהתגלמותה בה נכנסו ויצאו שחקנים רבים בתלבושות משונות , תוך כדי שהם שולחים לאוויר האולם מילים שמשמעות וקשר רב בינהן קשה היה למצוא.

אפילו חיים טופול האגדי בהופעה נדירה בתאטרון ישראלי לא הציל את המצב, להיפך, הביא אותו לעיתים לידי דמעות ממש.

זה היה עד כדי כך קשה שבשלב מסויים מצאתי את עצמי מתרכזת במסך שבתקרת האולם שם הופיע תרגום לרוסית של ההצגה כשאני מנסה ללמוד תוך כדי כך רוסית.

חודשים לקח לי להתאושש מהפיאסקו.

אבל עברו השנים, אני השתניתי והיום אני מוכנה להתנסות כידוע בכל דבר, לכן שחברים היציעו ללכת להצגה החדשה של תאטרון גשר "איש הכריות" (לא נושך הכריות!!! פויה ) הסכמנו, ואפילו די בשמחה.

התפאורה שחיכתה לנו על הבמה לא בישרה טובות (קירות אפורים, ניילונים שחורים על הרצפה וכיסא בודד באמצע הבמה).

גם תחילת ההצגה לא ממש.

אבל אני הייתי אופטימית.

ומלאת תקווה.

וגם מלאת מוכנות לתת להם צ'אנס.

שעה וחצי של המערכה הראשונה הביאה אותי לידי צחוק הסטרי שהיה האלטרנטיבה לבכי תמרורים כשהבנתי שאולי עברו שנים,

אבל שום דבר לא השתנה , עבורי, בתאטרון גשר.

שוב מונולוגים ארוכים שקשה להבין את הקשר בין המשפטים.

שוב מחוות מוגזמות של השחקנים.

שוב תהייה של הצופה האומלל שאינו מבין מה עשה ועל מה נענש הוא כל כך...

ולא, לא התוכן המקאברי והמצמרר של ההצגה עצמה (ילדים נרצחים, נחתכים ונעלמים ושאר דברים חביבים כגון זה) היה הבעיה המרכזית.

זה היה פשוט

משעמם

עד לדמעות

 ממש.

וכמו שאמרתי בתחילה, זאת כנראה אני , השטחית אך חיננית, ולא  הם...

(והפעם לא נשארתי לנסות וללמוד שוב רוסית דרך התרגום בתקרת האולם ובהפסקה פשוט אמרנו

שלום, וברחנו... )