כבר חשבתי שאני הולכת לוותר לעצמי ואני שונאת לעשות את זה במיוחד בכל הקשור לאוכל ולספורט.

זה נותן לי תחושה של רכיכה חסרת חוט שידרה , שלא לדבר, שוב וכמובן, על הפחד העמוק בפנים , שפמה ההיא, בטטת הכורסא השמנה מהעבר הרחוק תעלה ותצוף למעלה ותסחוף איתה את כל מה הצלחתי לפרק ולבנות מחדש מאז.

מהבוקר ידעתי שאני חייבת להוריד הילוך.

לא שהשבוע שונה במשהו מהשבועות האחרונים או בכלל מההתנהלות השגרתית שלי שהיא לשמחתי, עמוסה באופן קבוע, אבל כנראה ששוב הגעתי למין נקודה שבה הגוף שלי התחיל לאותת לי ולומר ,

די.

באופן לא רגיל אצלי, ביטלתי את התוכנית שהיתה לי היום מתוך כוונה לנצל את הזמן לחדר הכושר, לבית וכמובן ללכת לישון מוקדם.

ואז א. הצעיר ביקש שאקפיץ אותו וחבר לעיר, ואני, נשמה טובה שכמותי  ( ) הסכמתי מיד אבל כשנסענו הרגשתי פתאום איך העייפות נמזגת בתוכי ומאיטה את היכולת שלו לזוז כאילו  קורות פלדה במשקל אלפי טונות התיישבו עליו בבת אחת.

עד כדי כך הרגשתי את העייפות שגם הנשימה הפכה להיות איטית ושטוחה כי לא היה לי כוח אפילו לנשום עמוק מעת לעת, והמחשבה על חדר הכושר שתמיד מעוררת את מצב רוחי, ולא משנה עד כמה הוא נמוך וחסר כוחות הפכה פתאום לדוחה ובלתי נעימה.

ותרי , אמרתי לעצמי.

מותר לך לפעמים. תשארי בבית, מקלחת חמה , אולי כוס תה פירות יער עם כפית דבש ונטיפי סוכר חום, חתולים מתרפקים ומגרגרים.

ישרא.

בסדר, מלמלתי לתוך עצמי תוך כדי שאני מנסה להתהלך בין הכוחות הנלחמים בתוכי לצד זה או אחר.

אני אשאר היום בבית.

וכך , כשאני כמעט נכנעת לעצמי הגעתי הביתה ויצאתי מהמכונית.

ופתאום היה משהו באוויר שהיה קר ופריך ויחד עם זאת עוטף ומסלק חלק מהכבדות שנפלה על אברי בבת אחת.

נשמתי עמוקות וידעתי.

הליכה.

בחוץ.

ברחובות, בגנים, בשדרות.

בשקט.

כמו פעם.

אני עם עצמי ואיתי...

לא וויתרתי.