רובנו,

 מתפתחים,

גדלים

והולכים

קדימה,

בקצב שנכון ומתאים לנו,

למרות שלפעמים אולי קשה לנו לראות זאת.

(מחשבה שעלתה בי אתמול בעקבות שיחת טלפון ובה בשורה משמחת מאוד יחד עם פוסט הפרידה של פי.)

והמחשבה הזאת ישבה בתוכי לאורך היום כולו, כשאני מרגישה שאני חוזרת יותר ויותר אל עצמי, אל הכוחות והאנרגיות שלי שמריצות אותי בפול גז לאורך כל היום כולו, עוברת ממטלה למטלה, חוזרת לחיוכים, לזימזום השירים הפנימי, להתנהלות מחוייכת שמקרינה (כך הם טוענים) על המשרד כולו.

וזה לא היה כך רק כי המחלה מתחילה סוף סוף לסגת מתוכי אלא כי חתכתי עוד פרוסה מעוגת הפחד שלי, טעמתי אותה, התמודדתי עם מגוון הטעמים הלא נעים שבה ושמתי אותה בצד.

לזכור ולא לחזור.

ורק בשעות אחר הצהריים כמו נגמרה פתאום הסוללה של השפן של אנרג'ייזר והוא התקפל לתוך עצמו, מזכיר לו/לי שאני עדיין מחלימה.

שאני עדיין צריכה לנוח.

המזוודה כבר מוכנה.

עוד 34 שעות.

(ואני מתנצלת על התגובות שנשארו ללא מענה בגלל שפשוט לא היה לי כוח.

תודה .)